הצעירים בין ייאוש, הגירה והישארות: מי יוצר תקווה?

חזון

תקווה והישארות

סדרה: "בין המציאות לעתיד: חזון בסוגיות החברה הערבית הפלסטינית"

מאמר זה נכתב על ידי ד"ר מוחמד טלאל בדרן – מנהל דאר אל-אפתאא' והמחקרים האסלאמיים.

כותרת המאמר: (הצעירים בין ייאוש, הגירה והישארות: מי יוצר תקווה?)

מספר המאמר בסדרה: (07)

השבח לאל לבדו, ושלום על עבדיו הנבחרים, ואחרי כן:

כשהעתיד הופך לשאלה כואבת

הצעירים הם הקבוצה הרגישה ביותר כלפי העתיד; כי הם בגיל שבו האדם מחפש את מקומו, את הזדמנותו, את כבודו ואת חלומו. אך כאשר מצטברים מול הצעיר מראות של אלימות ופשיעה, מחסור בהזדמנויות עבודה, משבר דיור, אפליה, אי-יציבות פוליטית וירידה באמון במוסדות, השאלה הופכת קשה יותר: האם אשאר כאן ואנסה, או שאחפש חיים טובים יותר במקום אחר?

לכן, הדיבור על הגירת צעירים אינו רק דיבור על נסיעה, אלא על הסיבות שבגללן חלקם שוקלים לעזוב מלכתחילה.

אל לנו להאשים את הצעירים לפני שנשאל על המציאות

קל לומר לצעיר: היצמד לאדמתך, אל תחשוב על הגירה, ובנה את עתידך כאן. אך דיבור מוסרי לבדו אינו מספיק.

הצעיר רוצה חינוך טוב, הזדמנות עבודה, דיור, ביטחון, סביבה השומרת על כבודו, וחברה שבה יוכל לממש את עצמו. אם אנו דורשים ממנו להישאר, עלינו לשאול: מה הכנו לו כדי שימצא בהישארות משמעות והזדמנות?

אין להטיל על הצעירים לבדם את האחריות למשבר שלא יצרו לבדם.

הייאוש אינו נולד פתאום

ייאוש הוא תוצאה של הצטברות. הוא מתחיל כאשר הצעיר מרגיש שמאמציו אינם משנים דבר, שכישרון אינו מספיק, שהעתיד חסום, שהפשיעה קרובה יותר להצלחה מעבודה ישרה, ושבעלי ההחלטות אינם שומעים את קולו.

וכאשר האדם מאבד את תחושת היכולת להשפיע, הוא מתחיל לחפש מוצא אישי; ומוצא זה עשוי להיות הגירה.

לכן, ההתנגדות להגירה מתחילה שנים לפני ההחלטה לנסוע: בבנייה מחדש של אמון, תקווה והזדמנויות.

המשפחה: יצירת משמעות לפני יצירת הצלחה

המשפחה אינה אחראית רק על אספקת כסף, אלא על בניית האדם שיודע מי הוא, מדוע הוא חי, וכיצד להתמודד עם כישלון.

אמר האל הכול יכול: «הו המאמינים, הצילו את נפשותיכם ואת בני ביתכם מאש» (אל-תח'רים: 6).

הצעיר שמוצא בביתו דיאלוג, חיבוק ודוגמה אישית, יהיה מסוגל יותר להתמודד עם לחצי החיים. לעומת זאת, המשפחה שאינה רואה את ילדיה אלא כשהם נכשלים, עלולה לגלות את הבעיה לאחר שטיפולה יהפוך קשה יותר.

בית הספר והאוניברסיטה: מתעודה לבניית עתיד

אין זה מספיק להכשיר מספרים גדולים של צעירים עם תארים אקדמיים, ואז להשאירם מול שוק עבודה שאינו קולט אותם.

אנו זקוקים לחינוך שמקשר ידע למיומנות, מעודד יוזמה וחדשנות, מציג לתלמיד את שוק העבודה, ומעניק לו את היכולת ליצור הזדמנות ולא רק לחכות לה.

כי את העתיד לא יוצרות רק תעודות, אלא ידע, מיומנות, יצירתיות ועבודה.

החברה שרוצה את הישארות צעיריה חייבת להשקיע בהם

אי אפשר לדרוש מהצעירים להישאר, ואז להשאירם טרף לריקנות, פשיעה, סמים וייאוש.

אנו זקוקים למועדונים ומרכזי נוער, פרויקטים ספורטיביים ותרבותיים, חממות ליוזמות, תוכניות הכשרה, תמיכה בעסקים קטנים, וקישור כישרונות צעירים למוסדות.

הצעירים אינם קהל למחיאות כפיים באירועים; הם ההון האנושי לעתיד החברה.

והפוליטיקה אחראית גם כן

כל פרויקט פוליטי שאינו שם את הצעירים בלב תוכניתו הוא פרויקט שמסתכל על ההווה ומשאיר את העתיד.

אנו רוצים מדיניות אמיתית בחינוך, תעסוקה ודיור, התמודדות עם פשיעה, תמיכה ביוזמות כלכליות, ופתיחת הדרך לדור החדש להשתתף בקבלת החלטות.

ולא מספיק לדבר בשם הצעירים; הנדרש הוא להעניק להם מקום בעמדות קבלת ההחלטות.

איננו יוצרים תקווה במילים

תקווה אינה נאום יפה, ולא פוסט מוטיבציה, ולא רק דרישה מהצעירים לסבלנות.

תקווה נוצרת כאשר הצעיר רואה שיש דרך שבה הוא יכול ללכת, הזדמנות שהוא יכול להשיג, מוסד שהוא יכול לפנות אליו, חברה שמגנה עליו, והנהגה שמקשיבה לו, ולא חיה במאבקי כסאות כפי שקורה לנגד עינינו.

אמר האל הכול יכול: «ואל תתייאשו מרוח האל» (יוסף: 87).

אך התקווה שאליה קוראת האמונה אינה אומרת לחכות לניסים; אלא פירושה לעבוד, לנקוט בצעדים ולסרב להיכנע.

הישארות אינה סיסמה

איננו רוצים לבנות שיח המפליל כל צעיר שחושב על נסיעה. כי אדם עשוי לנסוע ללמוד או לעבוד או לשפר את תנאיו, וההגירה כשלעצמה אינה בגידה ולא פשע.

הבעיה מתחילה כאשר ההגירה הופכת לאפשרות היחידה שהצעיר רואה מולו, וכאשר ההישארות הופכת למילה נרדפת לקיפוח, פחד וחסימת אופקים.

אז אין לשאול את הצעיר: "מדוע אתה רוצה לעזוב?" בלבד, אלא עלינו לשאול את עצמנו: "מה עשינו כדי שהישארות תהפוך לאפשרות מכובדת?"

סיכום: מי יוצר תקווה?

תקווה אינה נוצרת על ידי גורם אחד. היא נוצרת על ידי המשפחה כשהיא מחנכת, בית הספר כשהוא בונה, האוניברסיטה כשהיא מכשירה, המוסד כשהוא פותח את הדרך, ההנהגה כשהיא מציבה חזון, איש העסקים כשהוא מספק הזדמנות, המלומד והמטיף כשהם זורעים משמעות, והצעיר עצמו כשהוא מסרב להיכנע.

עתיד חברתנו לא ייקבע רק על פי מספר הנשארים בה, אלא על פי איכות החיים שהם יכולים לחיות, על פי ההזדמנויות שהם מוצאים, ועל פי המשמעות שהם מעניקים להישארותם.

לכן, המאבק האמיתי שלנו אינו עם המטוס הנושא צעיר לחו"ל, אלא עם הנסיבות שגרמו לו לראות את עתידו מחוץ למולדתו.

אם אנו רוצים שצעירינו יישארו, אל לנו לבקש מהם רק לאהוב את המקום; אלא עלינו להפוך את המקום לראוי לאהבה, וראוי לבנות בו את העתיד… הלא כן, אדונים נכבדים? ולכם ממני ברכה ושלום.

"הו אלוהים, זרע תקווה בלבבות צעירינו, והצלח אותם לכל טוב."

כותרת מאמר המחר: (המשפחה, החינוך והתקשורת: מי מעצב מחדש את האדם?)

למאמרים נוספים: (קישור לערוץ: מודעות ללא רעש) https://whatsapp.com/channel/0029VbC30HGKGGGEoyAovI2P

מאמר מספר: (2415)

0. 1448 ה' , 12.08.2026 מ'

בכבוד רב: ד"ר מוחמד טלאל בדרן (אבו צהיב).