הסוס שלא נקבר והעיר שלא נמה: אנתרופולוגיה של המדינה בשוליה

מאת: כאייד תאופיק אבו אל-טייף | צילום: ראמז סלאמה אל-זבארקה

בין מרעה עטוף טל בשנת 1983 במחוז קילדייר שבאירלנד, לבין רחוב הומה באחד מיישובי הנגב בשנת 2026, מפרידים ארבעה עשורים ושתי יבשות. ובכל זאת, כאשר אנו מציבים את פרשת חטיפתו של הסוס שירגאר, שהיה בבעלות הנסיך כרים אגא חאן – אותו סייח אגדי שנעלם בלילה ערפילי ולא נמצא לו זכר עד היום – לצד גל האלימות והפשיעה הפוקד את החברה הערבית מבאר שבע ועד לפאתי חיפה, נחשפת מבנה נרטיבי חוזר ודפוס של יחסים בין המרכז לשוליים החורג מהזמן והמקום. מדינה המאבדת את אחיזתה בביטחון במרחב גאוגרפי וחברתי מוזנח, קהילה מקומית המשלמת את המחיר מדי יום, ושלטון מרכזי המואשם ברשלנות או בשיקול דעת לקוי, או בשניהם יחד, במשחק האשמות הדדיות שאינו שוכך. אנו מציעים כי קיים 'תחביר' משותף באופן שבו סיפורים אלה מסופרים, ו'מורפולוגיה' משותפת בארגון היחסים בין השלטון לשוליים, הראויים להתייחסות כדי להסיק מה שניתן לכנות 'אנתרופולוגיה של הכישלון הרשמי' בהתמודדות עם משברי השוליים הגאוגרפיים והחברתיים.

השוליים מחוץ להגדרה?

שתי הפרשות, למרות כל המפריד ביניהן, מעלות את אותה שאלה בניבים שונים: כיצד המדינה מגדירה מחדש את 'הביטחון' כאשר השוליים יוצאים מכלל הגדרה? ובאיזו לגיטימציה היא ממשיכה לממש את סמכותה שם כאשר היא נכשלת במילוי תפקידה הראשון? והכואב מכל, כיצד נבנית התודעה הקולקטיבית באזורים אלה כאשר הסכנה הופכת לחלק מהאירוע היומיומי? סוס המרוצים שירגאר הפך בתודעת האירים ל'סמל של תקווה ואפשרויות' בשנה כלכלית קודרת שבה האבטלה בצפון הגיעה ל-16%, וההגירה ההמונית לבריטניה ולארצות הברית בחיפוש אחר פרנסה גברה. חטיפתו היוותה פגיעה כפולה בעושר פרטי לצד דימויה של אירלנד המתפתחת כלכלית באמצעות תעשיית גידול הסוסים, שהייתה אז המקור השלישי בגודלו למטבע חוץ במדינה, אחרי יצוא בשר ומוצרי חלב. שירגאר, בעיניו החכמות וגופו השרירי, היה התגלמות חומרית של שאיפת חברה שניסתה לצאת מעשורים של שוליים כלכליים וסכסוך פוליטי. וכשנעלם, נעלמה עמו תמונה שהמדינה בנתה על עצמה. במדבר הנגב, הסמליות הפוכה בכיוונה אך באותה עוצמה. האלימות הפכה למצב מבני המפקיע את חיי היומיום עצמם. ובכניסות ליישובינו, אותן סיסמאות מתחלפות בין שני מסרים: 'לא לאלימות, כן לסובלנות' ו'היה אדיב, אל תהיה אלים'. זהו מראה המקצר, באופן בוטה, את הפיכת הקריאה המוסרית לסיסמה יומיומית, משום שהסכנה הפכה לחלק ממרקם המקום ולא אירוע חולף. רוב החנויות סגורות, התנועה כמעט אפסית, התושבים נמנעים מלצאת מבתיהם, וההורים מהססים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, כאילו החיים עצמם הפכו תלויים באישור בלתי מוצהר של כנופיות המנהלות את העניינים במצב של אלימות ופשיעה.

אובדן אפשרות החיים

שירגאר היה אובדן של סמל יוצא דופן אחד, וטרגדיה שניתן לסווגה כ'תאונה', גם אם כואבת. אך במדבר הנגב, האובדן חוזר ונשנה מדי יום, ואינו אובדן של ישות חומרית אחת, אלא אובדן הדרגתי של עצם אפשרות החיים הנורמליים. החברה הערבית רשמה שיא של 252 הרוגים בפשעי אלימות במהלך שנה אחת, רובם בצפון הארץ, בעוד שהדרום לבדו היה עד לכ-35 מקרי רצח. מספרים אלה הם מפות של חיים שטווחם הצטמצם למינימום, ויציאה מהבית הפכה להרפתקה והחזרה אליו לניצחון. בפרשה האירית, המשטרה כשלה בניצול ההזדמנות הגדולה ביותר לאתר את החוטפים כאשר אחד מהם השאיר את קו הטלפון פתוח זמן מספיק למעקב, אך הפקיד האחראי על ניטור השיחות סיים את משמרתו ועזב. פרט קטן זה, שעשוי להיראות חולף בכל חקירה, הפך מאוחר יותר לסמל לכישלון מוסדי יותר מאשר חוסר מזל חולף. זהו מודל מוקטן לאופן שבו כשלים אדמיניסטרטיביים קטנים הופכים לאסונות גדולים כאשר הם נקראים בהקשר רחב יותר של מתח פוליטי ותסיסה חברתית. במדבר הנגב ובבירת באר שבע וסביבותיה, הכישלון מתועד בשפה רשמית יותר, מה שמעניק להשוואה את ממדה המורכב. דוח מבקר המדינה לשנת 2026 הזהיר כי 'המשילות קרסה' במדבר הנגב, במיוחד ביישובים הבדואיים, וכי תחנות המשטרה סובלות ממחסור חמור בכוח אדם המגיע ל-205 קצינים. המבקר כתב כי טיפול ב'היעדר המשילות' בדרום הוא 'סוגיה אסטרטגית בעלת השלכות כבדות על מדינת ישראל', וציין כי המצב 'החמיר' מאז דוח קודם של אותו גוף לפני חמש שנים, כלומר שזו אינה משבר חירום אלא מחלה כרונית המחמירה עם הזמן.

היעדר רצון?

הביקורת הישנה מצטלבת עם הביקורת העכשווית בנקודה אחת: שני המקרים חושפים פער בין השיח הרשמי על 'ביטחון' לבין המציאות בפועל בשטח, בין מה שהמדינה מבטיחה לבין מה שהיא מספקת בפועל לאלה שהיא רואה כאזרחיה. אולם, קיים הבדל מכריע שאין להתעלם ממנו: הכישלון האירי ב-1983 היה כישלון טכני ברגע אחד, שהתרחש בהקשר של מבצע איכותי יוצא דופן, בעוד שהכישלון בחברה הערבית, לפי לשון דוח המבקר עצמו, מצטבר לאורך שנים וקשור למדיניות משאבים, הקצאת תקציבים ומדיניות, ולא לאירוע חולף. זהו כישלון המושרש באופן חלוקת העושר, השירותים וההתייחסות הרשמית בין אזורי המדינה השונים וקבוצות האוכלוסייה שלה, וזה מסביר מדוע המבצעים הביטחוניים החוזרים ונשנים לא הצליחו לעקור את התופעה, אלא רק ייצרו אותה מחדש בצורות חדשות.

מאבק נרטיבים

במקרה האירי לא היה ויכוח גדול לגבי האחראים לחטיפה, ואף ללא הודאה רשמית של הצבא האירי הרפובליקני, שררה הסכמה כמעט כללית מאוחר יותר, שחוזקה על ידי עדויות מומחים לשעבר והתכתבויות פנימיות שדלפו לאחר שנים, כי הארגון עמד מאחורי המבצע וכי המדינה הבריטית-אירית הייתה הצד ה'מופעל' שניסה ולא הצליח, בתוך משחק תקשורתי מורכב בין הכחשה, הודאה ושתיקה. הנרטיב המרכזי היה ברור: צד תוקף וצד מגן, יהיו הפרטים אשר יהיו. לעומת זאת, בתיק החברה הערבית, הנרטיב מורכב ומסועף יותר, והנרטיבים הרשמיים והחברתיים מתנגשים בו בחריפות, כאילו כל צד כותב היסטוריה שונה לאירוע אחד. בכך טמונה הייחודיות של המקרה הערבי, ההופכת אותו למבלבל יותר מקודמו האירי. לפי הנרטיב הישראלי הרשמי, השר איתמר בן גביר ומפקד המשטרה מובילים מבצע ביטחוני נרחב למען מיגור האלימות והפשיעה, ומאשרים כי לפי נתוני המשטרה, הוא הוביל לירידה של 93% באירועי ירי בקרב הבדואים בנגב, עם מעצר של למעלה מ-300 איש לחקירה. מספרים אלה, גם אם מדויקים סטטיסטית, נשארים שנויים במחלוקת לגבי משמעותם. האם ירידה בירי משמעותה נסיגה אמיתית של האלימות, או הפיכתה לצורות אחרות פחות רועשות? והאם המעצרים מטפלים בשורשים או מסתפקים בקיצוץ הענפים? ואילו נרטיב החברה הערבית מתאר מבצעים אלה כ'פשיטות אקראיות' החורגות מסמכויות המשטרה ומשתמשות, לפי דיווחים עיתונאיים, בשיטות 'דומות לאלה שבגדה המערבית' נגד אזרחים ישראלים. כמו כן, פרשנים מתחו ביקורת על דוח מבקר המדינה עצמו מזווית אחרת, בטענה שתיאורו את החברה הבדואית כ'איום ביטחוני' באמצעות קישור הפשיעה לריבוי נישואין, מערבב בין טיפול בפשיעה לבין הטלת סטיגמה על החברה כולה, ונופל למלכודת הקישור בין התופעה החברתית להשלכותיה…