במות של תיקון או פלטפורמות של הסתה?

בזמן שבו המילה הפכה לכוח מעצב בתודעת החברות ומשפיעה על כיווניהן, ערכן של במות ההשפעה אינו נמדד עוד בכמות תשומת הלב שהן מושכות, אלא בתיקון שהן יוצרות. בין במות המכוונות ובונות לבין פלטפורמות המעוררות ומפלגות, נשאלת השאלה: איזה שיח אנו רוצים להותיר במציאות חיינו?

מאמר זה, ה-14 בסדרת "בניית התודעה והבנת המציאות" מאת ד"ר מוחמד טלאל בדרן, מנהל דאר אל-איפתא והמחקר האסלאמי, בוחן את הסוגיה לעומק.

הבמה: מסר לפני שהיא אמצעי

במות ההשפעה בהיסטוריה האסלאמית לא נועדו לעורר המונים או ליצור רעש, אלא היו בתי יוצר לתודעה, בתי ספר לחינוך ומקומות לזיכוך הנפש. הנביאים, עליהם השלום, לא נשלחו כדי להרשים אנשים, אלא כדי להדריכם. על כן, אללה הורה לנביאו: "קרא אל דרך ריבונך בחוכמה ובעצה טובה, ודון עמם בדרך הטובה ביותר" (סורת א-נחל: 125). במה מאבדת את ערכה כשהיא הופכת ממסר של תיקון לאמצעי למשיכת תשומת לב או להשגת פרסום.

עידן ההסתה: כשהרעש גובר על האמת

בעידן התקשורת הדיגיטלית, במות ההשפעה אינן מוגבלות עוד למסגדים או לבתי ספר. טלפונים ופלטפורמות חברתיות הפכו לבמות יומיומיות המשפיעות על עיצוב התודעה הקולקטיבית. אולם, שיח עכשווי רב מודד הצלחה במספר הצפיות ולא בעומק ההשפעה, ובמידת המחלוקת ולא בהיקף התועלת. כך, ישנם המחפשים כותרות מזעזעות, דעות פרובוקטיביות וסכסוכים מרתקים, בעוד ששפת החוכמה, האימות וההגינות נסוגה. על כן אמר אללה: "הוי המאמינים, אם יבוא אליכם אדם רשע עם ידיעה, ודאו את אמיתותה" (סורת אל-חוג'וראת: 6), שכן התודעה מתחילה באימות, לא במהירות הפרסום.

המילה: אמון ואחריות

המילה באסלאם אינה דעה חולפת, אלא אמון שעליו יישאל בעליה. אמר שליח אללה: "אכן, העבד מדבר מילה מרצון אללה, ואינו מייחס לה חשיבות, ואללה מעלה אותו בה דרגות. ואכן, העבד מדבר מילה מכעס אללה, ואינו מייחס לה חשיבות, והוא נופל בה לגיהינום" (מסורת אל-בוכארי). לכן, חכמי הדת ראו במילה אחריות הלכתית, שכן השפעתה עשויה להגיע לאלפי אנשים. שיח של תיקון בונה אמון, מאחד לבבות ומטפל בבעיות, בעוד ששיח של הסתה זורע פילוג, מזין שנאה והופך חילוקי דעות טבעיים למאבק מתמיד.

כיצד נזהה במה מתקנת?

במה מתקנת אינה מזוהה בעוצמת הקול, אלא ביושר הכוונה; לא במספר העוקבים, אלא באיכות החינוך. זהו שיח המבוסס על ידע לפני רגש, על ראיות לפני התלהבות. הוא מאזן בין עקרונות הלכתיים קבועים לבין משתני המציאות, מעלה על נס את האינטרסים הציבוריים, נמנע מפרסונליזציה והשמצה, ומטפח תרבות של דיאלוג וכבוד לשוני. הוא מוציא את האדם ממעגל התגובות למעגל החשיבה האחראית. אמר האימאם א-שאטיבי: "ההתבוננות בתוצאות המעשים נחשבת ומכוונת על פי ההלכה", שכן לא כל מה שנאמר אמת, חכם לומר בכל זמן ומקום, אלא יש להתחשב בתוצאות, באינטרסים ובהשלכות השליליות.

תודעה: הפרויקט הגדול ביותר לתיקון

סדרת מאמרים זו, "בניית התודעה והבנת המציאות", ביקשה להדגיש כי משברים גדולים אינם מתחילים מחולשת יכולות, אלא מבלבול ב"מצפן". תיקון המציאות מתחיל בתיקון דרך החשיבה, והתודעה אינה מותרות תרבותית, אלא הכרח הלכתי ותרבותי. הבנת המציאות אינה כניעה לה, אלא הבנת חובתנו כלפיה. אדם מודע פחות חשוף להטעיה, ויותר מסוגל להבחין בין אמת לשקר, בין קבוע למשתנה, ובין חילוקי דעות לגיטימיים לפילוג מגונה.

בסיום סדרה זו, המסר שאנו מקווים שיישאר הוא שבניית התודעה אינה פרויקט של כותב, משימה של מוסד או אחריות של אליטה, אלא חובה של אומה שלמה. כאשר התודעה עולה, המחשבה עולה; כאשר המחשבה עולה, ההתנהגות מתיישרת; וכאשר ההתנהגות מתיישרת, החברה מתרוממת, והאומה משיבה לעצמה את יכולתה למלא את ייעודה. אמר אללה: "אכן, אללה לא ישנה את מצבו של עם עד שישנו את מה שבנפשם" (סורת א-רעד: 11). "ואמור: עשו, ואללה יראה את מעשיכם, ושליחו והמאמינים" (סורת א-תובה: 105).

לכן, הבה נהפוך את במותינו לבמות בנייה, את מילותינו לגשרים לתודעה, ואת עטינו לכלי תיקון, כדי שהאמת תישאר מנחה, הידע מנהיג, והתודעה בסיס לכל התחדשות.