דרום תשרין

כתיבה וצילום: קאיד תאופיק אבו לטיף

השעון המעורר מצלצל בארבע וחצי, וג'אסם קם לפני שהצלצול מסתיים. בכפר שאינו מופיע במפות הרשמיות, היום מתחיל במים: מיכל פלסטיק שחור בכניסה לבית וצינור המגיע מדרך העפר. אום סועאד ממלאת דליים ביד אחת ומסדרת את חולצתו של סעיד ביד השנייה. הפאנלים הסולאריים מתחילים לפעול לפני שהחושך נשבר, והדלת נפתחת לריח האדמה הקרה – ריח הנגב בתשרין, כשהשחר מביא קור שמשכיח את הקיץ. בין ביתו לאזור התעשייה בעין שרה, יש כארבעים דקות נסיעה, אותן הוא עובר במכוניתו על אספלט מתוקן ועפר דחוס. בשעה שבע הוא עומד מול האש בבית המלאכה לברזל, שם הוא מכופף מוטות, עלים ודגמים שיישתלו בעציצים ויופצו למשתלות, כמו נווה מדבר בדרך השיירות. בעלי בתי המלאכה יוצרים צורה חדשה לכל משתלה ועונה, וג'אסם יודע שיד הפועל היא זו שמחדשת, בעוד שמו נשאר מחוץ לחשבונית, ובכיסו מחברת קטנה שבה הוא רושם את הערותיו מהשטח בין שתי מכות פטיש.

מנורה

שש שנים בקצב הזה: בית המלאכה עד שלוש, אחר כך הדרך לאולם, ואז ההרצאות עד תשע וחצי, ולבסוף החזרה בחושך. הוא סיים תואר ראשון במדעי החברה, והיום הוא בתואר שני, קורא תיאוריה ביקורתית לאור מנורת המטבח. מתוך ספרי הלימוד למד שהמדינה רואה את האדמה כפי שהיא רוצה לראותה: ריבועים, מספרי חלקות וסיווגים. ואילו תושבי האדמה רואים אותה כפי שהם חיים אותה: צל עץ, באר, קבר ודרך החלאל. הפער הזה בין המפה למגורים הוא נושא מחקרו, והוא גם כותרת ביתו. ולקריאה אצלו יש שיטה שנוצרה מתוך צורך לפני חוכמה. בכל שבוע יש רשימת מאמרים, חלקם חובה וחלקם בחירה, והוא תמיד מתחיל במאמרי החובה, כי מאמרי הבחירה הם הערת שוליים לטקסט שאינו מובן לפני שנכנסים אליו. פעם אחת ניסה לקצר את הדרך ושמע ביוטיוב הסבר לאחד המאמרים, וההסבר נמשך שעתיים בעוד שהמאמר נקרא בחצי שעה. הוא חישב זאת ברוגע, כמי שסופר את יומו בדקה, ומה שלוקח ההסבר מספיק לקרוא את המאמר ארבע פעמים. מאותו יום הוא קורא את הטקסט בעצמו, עם עיפרון ומחברת, ונעזר בהסברים רק כשיש לו שאלה משלו על הטקסט. ואת חצי השעה הוא מוצא היכן שהימים הצרים מתרחבים. עשרים דקות במכונית החונה מול האולם ועשר דקות בהפסקת בית המלאכה, והשאר אחרי עשר בלילה, כשהבית נרדם ורק מנורת המטבח נשארת לבדה עם סועאד השקועה בשיעוריה. הוא קורא פסקה וכותב בשוליים שאלה, וסוגר את המחברת בנקודה שהעין יכולה לשאת. ובסוף השבוע, ג'אסם מחליף את האש. הוא נוסע ליפו ועומד על הגריל של מסעדה בנמל, שם הלחות מגיעה מהים כבדה על העור בתחילת הערב, ואז הלילה מתרכך והבריזה מגיעה עמוסה בקצב הגלים על הסלע ושוטפת את העייפות. הוא הופך את הדגים על הגחלים וצופה בדייגים אוספים את רשתותיהם, וחושב שהנמל הזה ידע בתים שנהרסו, תושבים שהועברו ושמות ששונו, והגלגל כשהוא מסתובב על בית בעג'מי דומה לגלגל המסתובב על בית במדבר הנגב, גם אם האבן והאוויר שונים, ודרך הניסוח בתיק שונה. הוא קורא בשתי השכונות טקסט אחד בשתי שפות: שפה שמדברת על סדר, רישוי ואינטרס ציבורי, ושפה שמדברת על הקירות השומרים על צל המשפחה.

ברזל

בראשו יש תאריך שרק הוא יודע: כשיגיע לגיל שלושים, הוא יחליף את מכוניתו, ויש לו עוד שנתיים. הוא מחשב את התשלומים, הביטוח והדלק, וכמה זמן הדרך העפר תעמוד במכוניתו הנוכחית לפני שתכריז על עייפותה. ובחשבון יש פרדוקס שקורא מחברותיו מכיר: הדבר היחיד שהוא יכול להחזיק בבטחה הוא הדבר שזז. הבית הבנוי על אדמתו מאוים על ידי דחפורים בטענה של בנייה בלתי חוקית, אך מכונית עם ארבעה גלגלים אינה זקוקה לרישיון בנייה ואין תלוי על דלתה צו התראה. כך מודד דורו את שאיפותיו במה שהוא נושא ומעביר, כי מה שקבוע באדמה תלוי בהחלטה. ובכל בוקר מימי השבוע, יש לו טקס קטן שהוא שומר עליו בקפדנות. בין בית המלאכה למכה הראשונה של הפטיש, הוא אוחז בטלפון שלו ומתקשר לבתו הקטנה סועאד. הוא אומר לה שהיום יפה ומלא בפעילות והישגים, ועליה לאכול את ארוחת הבוקר שלה במלואה ולשאת את תיקה בחיוך. ובסוף השיחה, בקול נמוך יותר ובמעט ביישנות, הוא מזכיר לאום סועאד ש"בוקר טוב" יפה ממנה לעולם לא יזיק. כך היא קוראת לעצמה, אום סועאד, היא אוהבת את השם כי הוא נושא את פניה וקולה של בתה הבכורה. באותו בית יש שני שמות בשני סדרים שונים, וכל אחד מהם מעיד שאנשים יודעים איך לקרוא לעצמם כשהם לוקחים את העניינים לידיהם. אום סועאד אינה שולחת "בוקר טוב" בכתב, והיא נושאת את החיבה במעשה: התה המדויק לטעמו, החולצה המגוהצת והכריך העטוף בנייר לפני שהוא שם לב לרעבונו. אבל היא משתוקקת בסתר למילה כתובה שתגיע לטלפון שלה ברגע שהברזל אדום, מילה שתאמר שהיא נוכחת בראשו בין הכלים והמתכות.

יום חמישי

יום חמישי זה עבר בבית המלאכה ככל יום חמישי: להבה, לוחות ברזל וצורה חדשה על השולחן, עלה צמח ממתכת הנפתח בקצה הלוח. אך הבוקר נשא עומס אחר. מאז השחר, דחפורים נעו בנגב, והכפרים החליפו ביניהם חדשות במהירות האבק. בתים נהרסים, וקמפיין בחירות שבו קול הכוח מתחזק כי הוא מביא קולות, ונאום המציג נחישות באוויר שאנשים נושמים. ג'אסם לא ידע אילו בתים נהרסו הבוקר. הטלפון שלו בארון בית המלאכה, הפטיש בידו, והאש דורשת את כל תשומת לבו. הוא לא התקשר לסועאד ולא שלח לאום סועאד מילה. בבית, אום סועאד ישבה על מפתן הבית והשמש עלתה. היא שמעה את התקרבות הדחפורים לקצה השכונה וספרה את הדקות על אצבעותיה. היא לקחה את הטלפון פעמיים והחזירה אותו פעמיים, היא יכלה להתקשר ולהירגע, אך היא חיכתה להודעה שלו, לשורה שאומרת שהוא בסדר ומוחו איתה.