חשבון השלווה

המלחמה שינתה את סדר היום הציבורי ואיתו את הפרטים הקטנים שאינם מגיעים לכותרות הראשיות. שגרה שהופרה, קשרים שנפסקו וצרכים שהוכפלו או שונו באופיים. השפעה זו אינה נוגעת לצד אחד, אלא מתפרשת על פני כל גאוגרפיית המלחמה. הניסיון מלמד כי הנזק הנפשי מתאחר בהופעתו, וחלק מהתסמינים אינם מופיעים אלא לאחר שנים, וכי לאיש אין נתון מהימן לגבי היקפו, וההתאוששות אינה מתקדמת בקו ישר. אדם עומד על רגליו ביום ראשון וקורס ביום רביעי, ואף עשוי לחוות את שניהם בשבוע אחד. המבחן האמיתי של המדינה והחברה מתחיל לאחר שהמצלמות כבות. מי מממן את הטיפול כאשר הצורך בתמונות נגמר? ומי נשאר לצד הנפגעים כאשר השיח עליהם הופך למשעמם?

בצירוף מקרים כואב, יצא לאור באפריל 1951 הרומן "הקונפורמיסט" מאת אלברטו מוראביה, וב-7 באוקטובר 1970 הוצג הסרט של ברנרדו ברטולוצ'י המבוסס עליו. היום חולפות 75 שנים לרומן ושלוש שנים לאותו יום אחר. צירוף המקרים אינו יוצר דמיון מוחלט, ואיני מבקש מיצירה איטלקית על הפאשיזם שתסביר את מה שאירע אצלנו. אך כיצד אדם רגיל משתתף במערכת, באלימות או בהדרה, ואז ישן בשלווה? מרצ'לו ברומן של מוראביה אינו חושק בכוח ואינו שונא איש. הוא חושק להיות רגיל, דומה לכולם, ושאיש לא ישים לב אליו. רצון כזה אינו ראוי לגינוי כשלעצמו, שהרי מי מאיתנו אינו רוצה חיים שקטים ודלת פתוחה שהפחד אינו דופק עליה? אך מוראביה רוצה שנראה את המרחק שרצון זה עובר כאשר הפחד מהשונות הופך חזק יותר מהיכולת לבחון מחדש את מה שאנו משתייכים אליו. הוא אינו אומר שכל מי שרוצה בקבלה יהפוך לפאשיסט, והוא סבור ששלווה ניתנת לקנייה במצפון, וכי מניעים מובנים אינם פוטרים את בעליהם מאחריות לבחירתם.

הבמאי ברטולוצ'י מרחיק לכת בשפה הקולנועית ומפורר את הזמן וחותך את הפלאשבקים, כך שאיננו מקבלים את עברו של מרצ'לו מסודר ונוח, אלא זיכרון מתוח המרכיב את עצמו מחדש בעודו צועד לעבר מעשה שאינו מוסבר על ידי העבר בלבד. הילדות הפצועה, והקשר עם הפרופסור המתנגד הדומה לאב חלופי, כל אלה עוזרים לנו להבין אך אינם מוחקים את ההבדל בין הבנת הפשע לבין הצדקתו, וזוהי שיא הסרט. הוא אינו שואל אותנו רק מה עשה הגיבור, אלא כיצד אדם בונה נרטיב על עצמו ושומר בזיכרונו את מה שמאפשר לו להמשיך. ולאחר 7 באוקטובר, העמדה הפוליטית במקומות רבים הפכה למבחן נאמנות ולא לשיקול דעת הניתן לבחינה מחדש. המחזה מוכר בכל קבוצה, עם שמות ודגלים שונים. מי שמתאבל על מתי הצד השני מואשם בבגידה, ומי ששואל על העובדות מואשם בהטלת ספק בכאב. והפחד אינו תמיד פחדנות, והשתיקה עשויה להגן על ילדים, על פרנסה או על ראש. אך חברות שהופכות את מחיר המילה ליקר מאוד ומתרצות כל מעשה בקבוצה, אינן יכולות לוותר על חלקן באחריות הקולקטיבית. אדם בוחר ככל שהוא יודע ומעריך, וקבוצה בונה מרחב המאפשר שונות ללא ענישה.

אנו נכנסים ליום שלישי, 27 באוקטובר, מועד הבחירות לכנסת, ואיתנו שאלתו של מרצ'לו. מי משלם את מחיר הנוחות שלנו? ולנוחות פנים רבות: להישאר בבית כי "אין טעם", או להצביע כמו כולם כדי לא לאבד את מקומנו במשפחה, או להסתפק בסיסמה עונתית שנשכחת לאחר ספירת הקולות, ובכל פעם אחרים משלמים את החשבון. צעיר המחפש עבודה, כפר הממתין להכרה ולשירותים, ושכונה שבה רצח הפך לחדשות רגילות. איני רואה שהקלפי פותר את כל זה, המציאות מורכבת מכל הניירות. אך בבחירות 2022, השתתפות הערבים לא עלתה על 53.2%, כלומר כמעט מחצית מבעלי זכות הבחירה השאירו את ההחלטה לאחרים, והחשבון נשאר על כתובתם. מרצ'לו הצליח לקנות את שלוותו בשתיקה, אך אנו עדיין בידינו הבחירה: להישאר שאננים או להיות אחראים.