האם אנו חושבים בשפתנו? על חזונות עתידיים והפער מהמציאות

האם אנו חושבים בשפתנו? מה הלאה לאחר החזונות העתידיים?

הסופר המצרי טה חוסיין, המכונה 'עמוד התווך של הספרות הערבית', פרסם בשנת 1935 את הרומן 'אדיב'. יצירה זו משלבת את האוטוביוגרפיה של הסופר עם סיפורו של גיבורה, ומתבססת על חזון עתידי וניסיון לצייר תמונה מקדימה שלו. גיבור הרומן הוא צעיר המוקסם מספרות, העוזב את קהיר לפריז, ומתפזר כאשר ישותו המזרחית מתנגשת עם העולם המערבי שאליו הגיע. הנרטיב מתחלף בין הסופר לגיבור, כאשר הסופר הוא הקול הרציונלי המנתח ומתבונן. הרומן מגנה דור של צעירים שיצאו לאירופה בחיפוש אחר ידע והתפעמו ממנה, ו'אדיב' מסתיים בטרגדיה של אדם שהקדיש את חייו לספרות. המסוכן ביותר בטרגדיה שלו הוא שהיא לא בישרה את בוא האסון, אלא התגלמה בחוסר איזון שקט שבו בעליו צועד אל סופו בעודו סבור שהוא מתקדם. כעבור 90 שנה אנו קוראים את הטרגדיה בפנים אחרות. אדיב יצא לייצר ידע הרחק מביתו ולא מצא גשר שיחזיר אותו לעצמו. אנו, לעומת זאת, ייצרנו ידע בביתנו ואז השארנו אותו רחוק מחיינו; הכיוון שונה, אך הנתק זהה.

מסמכינו המעוכבים

בין חורף 2006 לאביב 2007, פורסמו על ידי מוסדות ערביים משמעותיים, בפיקוח ועדת המעקב העליונה לערביי ישראל, ארבעה מסמכים שניסו לגבש חזון של החברה הערבית למעמדה, עתידה ויחסיה עם המדינה. אלה כללו את 'התפיסה העתידית לערבים הפלסטינים בישראל' מטעם הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות, 'חוקה שוויונית לכולם' מטעם מרכז מוסאוא, 'החוקה הדמוקרטית' מטעם מרכז עדאלה, ו'מסמך חיפה' מטעם מרכז מדה אל-כרמל. כמעט שני עשורים לאחר מכן, השאלה על גורלם דחופה יותר מהשאלה על חשיבותם. הם לא נעלמו, אלא נותרו נושא למחקר ותיעוד, אך נוכחותם באקדמיה אינה מעידה על נוכחותם בתודעה הציבורית. ייצרנו טקסטים שאפתניים, אך לא תיקנו את הדרך בינם לבין חיי האנשים. מסמכים אלה היו פעולות לשוניות ופוליטיות כאחד, ובחירת השמות 'תפיסה', 'חוקה' ו'מסמך' הייתה הגדרה עצמית וקביעת מיקום במרחב הציבורי, והשפה היא זו שמעצבת את דרך ההבנה ומגדירה את המושגים שאנו דורשים באמצעותם את זכויותינו. אך האם אנו חושבים בשפתנו, או מדברים במושגים שנוסחו על ידי אחרים כדי לקבוע את מקומנו?

רומן ללא גיבור

האירוניה מתגלה בהשוואה ל'אדיב': הדמות תקועה ברומן לצד גיבור קורס המנתח את מצבו, ואילו במקרה שלנו המספר קיים. אליטה משפטית ופוליטית כתבה בשפה הפונה למוסדות, לחוקרים ולמקבלי ההחלטות. זו שפה חיונית לסוגיות של זכויות ומעמד חוקתי. אך היא הופכת למכשול כאשר היא לבדה, ואילו הגיבור, כהרגלו, נעדר מהדף. האם המוטלת עליה עול ההוצאות, הצעיר המחפש עבודה ובעל העסק המסחרי אינם מבקשים לוותר על השאלות הגדולות, אלא להבין את הקשר שלהן לחיי היומיום שלהם. מה משמעות השוויון בבית הספר? כיצד הוא בא לידי ביטוי בתכנון ובנייה, בתחבורה ובשירותים? כאשר התשובה נעדרת, החזון הופך למסמך שמור, והשיח חוזר לסיסמאות עונתיות קליטות המדגדגות רגשות ומגויסות למען התארגנות, ואז נסוגות מהר יותר ממה שציפינו. המספרים מעידים על כך: בבחירות לכנסת 2022 הגיעה השתתפות המצביעים הערבים ל-53.2%, כלומר שכמחצית מבעלי זכות הבחירה לא הגיעו לקלפי. ההשתתפות הגיעה לשיאה ב-64.8% בשנת 2020. מצב הרוח האלקטורלי משתנה עם תחושת האנשים לגבי יעילות הקול. לעומת זאת, הבחירות המקומיות ביישובים הערביים רושמות השתתפות גבוהה יותר מאשר ביישובים היהודיים וגבוהה יותר מההשתתפות הערבית בבחירות לכנסת. אנשים אינם נמנעים מפוליטיקה, אך הם נרתעים מפוליטיקה שאינם רואים את הקשר שלה לחייהם. הם הולכים לקלפי של המועצה המקומית כי בית הספר, הרחוב והשכונה נמצאים שם, ומתרשלים בקלפי של הכנסת כי ההחלטות הגדולות נראות רחוקות. הפרדה זו היא אשליה; המועצה המקומית פועלת בגבולות שנקבעו על ידי הממשלה והחקיקה. טה חוסיין לא הטיל את טרגדיית אדיב רק על המערב, אלא הפך את חולשת העצמי לשותפה בנפילה. המדינה אחראית למדיניות, למשאבים ולמידת מימוש השוויון בפועל בזכויות ובהזדמנויות. אולם, זה אינו מסביר את מה שאירע בתוך מוסדותינו, ואינו פוטר אותנו מהשאלה: מה עשו הגופים והרשויות המקומיות ומוסדות החברה האזרחית כדי להפוך חזונות אלה לחלק מהדיון הציבורי? היכן מנגנוני המעקב, מדדי ההתקדמות והאחריות על ההבטחות? אולי ההודאה הקשה ביותר היא שהצלחנו לייצר ידע יותר מאשר הצלחנו לבנות גשרים אליו. זו אינה שיפוט של ניסיון של דור שלם, אלא שאלה הפותחת את הדלת לעבודה ולא סוגרת אותה בהלקאה עצמית.

רהט כמבחן

רהט, עיר המתמודדת עם אתגרי תכנון, תשתיות, שירותים והזדמנויות תעסוקה במציאות שבה אין לה לבדה את הכלים לשנותה, בולטת כמבחן. ערכה מתגבש בניסיונה להפוך חזון פוליטי לפרקטיקה מקומית מדידה. אם ניסיון זה יצליח, הצלחתו לא תהיה פתרון כולל אלא ניסיון שייחקר ויתפתח. הסתפקות בתיאור לא תשנה רבות בחיי האנשים. חזון המתעלם מגבולות האפשר הופך להבטחה מעוכבת, וזה הנכנע למציאות מאבד את יכולתו לשנותה. בין האשליה לכניעה נמצא מרחב העבודה הציבורית, המתבטא ביעדים ברורים, אחריות מוגדרת וצעדים ניתנים לאימות. גבולות מסמכים אלה אינם נמדדים במה שנכתב בהם, אלא במה שקורה כשהם יוצאים ממדפי הספריות לדיון ולעשייה הציבורית. איננו זקוקים בתחילה לכנס חדש או להכרזה גדולה, אנו רוצים פעולה ברורה וניתנת לשחזור. אדיב לא מת בגלל שביקש ידע, מותו הגיע כי שב ללא גשר לעצמו ולמשפחתו. וכאשר טה חוסיין כתב את הטרגדיה שלו כדי שיקראו אותה אחריו ולא יבכו עליו, אנו נמצאים היום באותו מקום: יש לנו את הידע, אך אין לנו את הגשר.