ראש השנה: התפתחות משמעות החג מהתורה ועד ימינו

התורה אינה מזכירה את א' בתשרי בשם "ראש השנה", אלא מתייחסת אליו כ"שבתון זכרון תרועה" בספר ויקרא וכ"יום תרועה" בספר במדבר. בני ישראל מצווים לשבות ממלאכה ולהקריב קורבנות, אך התורה אינה מציינת יום זה כתחילת השנה. למעשה, בספר שמות נקבע חודש ניסן כ"ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".

משמעותו של א' בתשרי כראש השנה לשנים, לשמיטין וליובלות התגבשה בעיקר בספרות חז"ל. המשנה פותחת את מסכת ראש השנה באמירה "ארבעה ראשי שנים הם", ומציינת את א' בתשרי כראש השנה למניין השנים. תהליך זה היה הדרגתי וארוך, והתעצם במיוחד לאחר חורבן בית המקדש השני, כאשר חכמי המשנה עיצבו מחדש את היהדות.

גם מנהגי החג התפתחו לאורך הדורות. תקיעת השופר היא מצווה קדומה מהתורה, ומנהג ה"סימנים" עם מאכלים סמליים מופיע כבר בתלמוד. לעומת זאת, אכילת תפוח בדבש היא מנהג מאוחר יותר, המזוהה במיוחד עם קהילות אשכנז, והפך לסמל מרכזי של החג בישראל.

לפיכך, ראש השנה המודרני הוא פסיפס של מסורות שהתגבשו במשך מאות שנים. הוא התפתח מ"יום תרועה" מקראי ליום חשוב בלוח השנה היהודי, המשלב התחלה, דין, תשובה ותפילה.