
הדרום קנאי: שתי קנאות לא נפגשות על אדמת זהב
הרהורים על באר שבע, עיר שבע הגבעות, שבה נפגשות קנאת המשורר ורוח הדרום עם כוס קפה בדואי בלתי צפוי.
הקפה הטוב ביותר הוא זה שנתקלים בו ללא תכנון מוקדם. עצרתי בעיר שבע הגבעות (באר שבע) לכמה שעות, לאחר סדנה שניסיתי להתחמק ממנה שוב ושוב ללא הצלחה. הכיוון הרגיל שלי היה מזרחה, ותחנתי האחרונה הייתה כוס קפה לפני העלייה לרכבת ליאונרדו לכיוון נמל התעופה פיומיצ'ינו, לשתות וללכת. אך הפעם נכפה עליי כיוון הפוך וכוס אחת המסוגלת להפוך את המוח על פיו. בעוד קפה בדואי וטורקי נמצאים במרחק שעות ספורות, מצאתי את עצמי מול השאלה אילו מרחקים מפרידים בין שתי כוסות, ואיזה מהם עמוק יותר בהפרדה בין צפון שיש לו הכול לדרום שאין לו אפילו את הזכות לשאול? באותו רגע נזכרתי שישנה קנאה עתיקה שכתב משורר הצעירים אחמד ראמי לכוכבת המזרח אום כולתום, על רוח המקנאת בקרבתה לאהוב, והרגשתי שהדרום חי באותה קנאה כלפי מרכז המקרב ומרחיק הכול ממנו. בארצות "החיים המתוקים, דולצ'ה ויטה" המשוואה ידועה וחוזרת על עצמה עד שעמום: צפון תעשייתי משגשג שאליטותיו משתוקקות לבעלות על דירה היסטורית מפוארת בדרום, בעוד שאף דרומי אחד אינו חולם על דירה בצפון אלא כדי לברוח. העושר נודד צפונה והגעגועים דרומה, וביניהם כלכלה שלמה המייצרת מחדש את הפער דור אחר דור. זו אינה מקריות גאוגרפית, אלא החלטה פוליטית מצטברת לגבי מי שמשקיעים בו פורח ומי שנותר לבדו ממתין.
קפה הפוך
אותה מדידה חלה גם על הדרום שלנו. בעוד אוניברסיטת באר שבע גדלה ומתרחבת, ערי ויישובי הדרום נותרים ללא כל ייצור ידע משלהם או הדומה להם. הידע, כמו ההון, נוטה למקום שבו משקיעים בו, וכאשר הדרום מודר מן היכולת לייצר ידע משלו, הוא לא רק מפסיד מקומות לימוד אלא מאבד את זכותו לחשוב בלשונו, במקום שיחשבו עבורו בלשונם. הפרדוקס המעניין ביותר הוא שחלק מהרשויות המקומיות הגדולות במדינה החליטו לא לחכות למועצה להשכלה גבוהה שתזכור אותן. רשויות אלו הפסיקו כל שיתוף פעולה עם האוניברסיטאות אלא בתנאיהן שלהן. מכללה השייכת לרשות המקומית, והאוניברסיטה שתציע את ההצעה הטובה ביותר היא זו שתזכה להיכנס לרשות ולעבוד עם תלמידיה ותושביה. זו אינה מרידה, זו ההגדרה הפשוטה ביותר למדיניות מקומית נבונה. מי שרוצה לעבוד איתנו, שיתנהל איתנו במשא ומתן תחילה ולא מעלינו. מכללת טבריה במזרח הגליל ומכללת עכו במערב הגליל הן דוגמאות קיימות בפועל ולא הנחה תיאורטית. רשויות מקומיות שהצליחו לכפות את תנאיהן ולהפוך את ההשכלה הגבוהה לשותפה מקומית ולא לאפוטרופסות מרכזית מרוחקת. אם המודל אפשרי שם, אין שום סיבה אחת שתהפוך אותו לבלתי אפשרי במקום אחר, מלבד היעדר רצון או היעדר מי שידפוק עליו באותה התמדה. המודל במהותו אינו חסר בכל הארץ, אך הוא חסר בדרום דווקא. הגליל עצמו מעולם לא צומצם לעיר אחת המרכזת את ההשכלה הגבוהה עבור כל המחוז. עכו במערב וטבריה במזרח, כל אחת מהן היא תחנת ידע עצמאית המגיבה לגאוגרפיה שאינה דומה לאחרת ולצרכים שאינם זהים. האיזון הזה שנבנה בשקט בגליל, הוא בדיוק מה שחסר בדרום כאשר הוא מצטמצם לציר אחד כאילו רהט וכסיפה הן נקודה גאוגרפית אחת ולא שני אזורים עם מרחק, זהות וצורך שונים. רהט מייצגת את מערב הנגב והדרום, וכסיפה מייצגת את מזרחו, והדרישה לצדק אינה מושלמת בעיר אחת המעניקה את הפריבילגיה עבור המחוז, אלא ברשת המתפרסת לפי המפה האמיתית של האנשים, ולא לפי מפת השכחה שהתרגלה להסתפק בנקודה אחת ולקרוא לה הוגנות.
מערב ומזרח
רהט, נצרת, אום אל-פחם וסח'נין, ערים בעלות גודל אוכלוסייה ומשקל חברתי שאינם נופלים מערים רבות שקדמו להן בזכות זו. אסור להן להישאר מאחור, והן אלו שיש להן אנרגיה צעירה וצורך ממשי העולים בהרבה על מה שיש לרשויות מקומיות שקדמו להן במשא ומתן. ההמתנה היא צורה נוספת של הדרה שקטה. נכון שהמועצה להשכלה גבוהה קפדנית מאוד בקריטריונים שלה, וזה עניין מבורך במהותו. אך קפדנות שאינה עומדת במרחק שווה מכולם אינה קפדנות אלא סלקטיביות. ואם הקריטריונים מספיקים כדי לפתוח את הדלת בפני עכו וטבריה, הם מספיקים כדי ליישם אותם באותו צדק על מי שדופק על הדלת היום מהדרום. הקריטריון האחיד הוא המבחן האמיתי ליושרה של כל מוסד הטוען למקצועיות, כשם שליישוב כסיפה מגיעה הזכות לחלום על מכללה השייכת למועצה המקומית שלה, גם אם הספורט הוא כיום מה שמעסיק את רוב צעיריה. זו אינה סתירה אלא הזדמנות. יש לנו מספיק מכללות, מכונים ואוניברסיטאות ותיקות בארץ ובעולם כדי שצעירי כסיפה, ויישובי דרום אחרים, יהיו בחזית המשחקים האולימפיים. ספורט וידע אינם מתחרים, והם זקוקים לאותה תשתית: מוסד שישקיע בשניהם יחד במקום להשאיר אותם לגורלם. וכאשר הסטודנט הערבי מגיע לאקדמיה היהודית, לא ממתינה לו אותה דלת פתוחה באופן שווה, אלא אותו מאזן כפול. והחשיפה האחרונה בדו"ח מרכז "עדאלה" המשפטי הראתה כי שלושה מכל ארבעה הליכים משמעתיים באוניברסיטאות נפתחו נגד סטודנטיות ערביות, בעוד הסטודנטית היהודייה נהנית מהגנה חוקתית השומרת את דעתה מחוץ לקמפוס הרחק משולחן הדיונים, בעוד האקדמאי הערבי נדרש להוכיח את חפותו ונאמנותו על דעות שהביע מחוץ להקשר האקדמי לחלוטין. זה אינו מוסד מלמד אלא מוסד המפקח בשני קריטריונים. חופש למי שדומה לו ומשפט למי שאינו דומה לו. ואף אוניברסיטה הטוענת לניטרליות בעודה סופרת את נשימות תלמידיה לפי זהותם אינה ראויה לאמון הדרום השולח אליה את בניה מדי שנה ומשלם על כך מיליוני שקלים. ואם האוניברסיטה חושפת כיצד מתייחסים לסטודנט הערבי כשהוא בתוכה, הרי שמבחן פיז"ה הבינלאומי חושף כיצד מתייחסים לבית הספר לפני שהוא מגיע אליה בכלל. תוצאות 2025 שפורסמו רשמית בתחילת ספטמבר 2026 הנוכחי מראות את הרמה הנמוכה ביותר בהיסטוריה בקריאה, וירידה השווה לשנתיים לימודים שלמות בהבנת טקסטים, וכמעט מחצית מהתלמידים לא הגיעו לסף הבסיסי במתמטיקה. זו קריסה לאומית כללית, לא רק דרומית, אך הפער שהיה קיים לפני הקריסה אינו נמחק אלא מעמיק עוד יותר. וכאשר כולם טובעים, מי שהיה חלש יותר טובע ראשון. וכל דיון חינוכי רציני לאחר מבחן פיז"ה שאינו שם את הדרום בראש סדר העדיפויות שלו הוא דיון המפנה עורף למי שזקוק לו יותר מכולם.
קופסת שבע
בתוך כל זה, קלפי הבחירות מתקרב ליום המימוש הדמוקרטי. יום שלישי, 27/10/2026, הוא מועד הבחירות הכלליות. והפרדוקס הראוי להתעכבות הוא שההשתתפות הערבית משתקפת באופן הפוך לחלוטין ככל שהיא מתרחקת מהבחירות המקומיות ומתקרבת לבחירות הכלליות, כאשר ההשתתפות המקומית עולה על 90% בחלק מהיישובים ויורדת מתחת לחצי ברמת בחירות לכנסת. זו אינה התנזרות מפוליטיקה, זוהי פסיקה ברורה על מי שאינו מרגיש שהזירה הארצית שייכת לו או מקשיבה לו. קלפי קרוב אינו אומר קול נשמע אוטומטית. לכל משבר יש תאריך תפוגה המסיים ביום שאחריו. השאלה אינה באבחון הפער הידוע מזה עשורים בין הצפון לדרום באוניברסיטה, בבית הספר ובקלפי. האם ניכנס למחר עם אותם כלים של אתמול? או שמא רשות מקומית המנהלת משא ומתן, מכללה הנבנית, וקריטריון אחיד המיושם על כולם, מספיקים כדי ליצור מחר שונה? הדרום דורש את אותו צדק המוענק לאחרים ללא שאלה. ואני חוזר לכוס הקפה שהפכה את ראשי בארץ המכילה יותר מ-35 מיליון יצירות אמנות ופריטים ארכיאולוגיים ייחודיים. המרחק בין שתי כוסות אינו רחוק יותר מהמרחק בין מרכז שמקשיבים לו לדרום שעדיין, כמו רוח אחמד ראמי, מקנא בקרבה שטרם ניתנה לו. אך איזו קנאה זו שאנו מדברים עליה? האם נסתפק בהמתנה עד שיתגשם ה…
