פיתנת הממון

"אני רוצה רק לתקן ככל יכולתי"

בעידן שבו המראה החיצוני תופס מקום מרכזי בפרטי חיינו, החל הממון, אצל חלק מהאנשים, להפוך מאמצעי קיום למדד לשיפוט בני אדם. האדם נמדד כיום לפי מה שבבעלותו – בית, מכונית ובגדים – במקום להימדד לפי מוסרו, יושרתו ויחסו הטוב.

הבעיה אינה בבעלות על שפע, אלא בהפיכתו לאמצעי להתפארות ולהתנשאות. זכותו של אדם לשמוח במה שהאל העניק לו, "וְאֶת חֶסֶד רַבּוֹ הַגֵּד" (קוראן, סורת א-דוחא 93:11). אך השפע מתעצם ביופיו כאשר הוא מלווה בענווה ובתודה.

יתרה מכך, השוואת בתים, מכוניות ובגדים יוצרת לחץ חברתי ניכר, וגורמת למשפחות מסוימות לחוש נחותות מאחרות. הדבר עלול לדחוף אותן להוציא מעבר ליכולתן או להיכנס לחובות, רק כדי לרצות אנשים ולהתאים את עצמן למראית עין.

האמת היא שלכל משפחה נסיבותיה, פרנסתה ואחריותה, ואיננו יודעים מה מסתתר מאחורי חיי האחרים שאנו רואים, מבחינת עומסים והתחייבויות.

ערכו של אדם אינו במה שבבעלותו. כמה אנשים פשוטים במראם, אך אדירים במוסרם, וכמה אנשים בעלי רכוש רב, אך חסרי שלווה פנימית ויחסים טובים. הממון יכול לקנות דברים רבים, אך הוא אינו קונה מוסר, אהבה כנה או שלווה מצפונית.

ואילו קנעה ושביעות רצון אינן משמען ויתור על שאפתנות או אי-חתירה לשיפור החיים. הן משמען שאדם ישאף ויפעל מבלי להפוך את מה שיש לאחרים לסיבה לתחושת חסך. קנעה היא לדעת את ערך מה שיש לך, להודות לאל על חסדו, תוך המשך חתירה לגיטימית.

עלינו לשאוף לחנך את ילדינו שערכו של אדם טמון במוסרו, בידע שלו ובתרומתו, ולא במחיר מכוניתו, בשטח ביתו או בערך בגדיו.

לכן, הבה נהפוך את הממון לאמצעי לחיים, ולא למדד לערכו של אדם. והבה נהפוך את המוסר, הקנעה ושביעות הרצון לגורמים המרוממים את האדם, ולא את רכושו החומרי.

ועד לפגישה חדשה,
בברכה,
השייח' סאלם אבו צויצ