דעה

אלימות ופשיעה: מדוע כל הפתרונות נכשלו עד כה?

מאמר דעה מאת ד"ר מוחמד טלאל בדרן הבוחן את הסיבות לכישלון הפתרונות למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית הפלסטינית והשפעתם על הביטחון והעתיד.

1 דקת קריאה דעה

חשוב מאוד: אני מזמין אתכם לקרוא מאמר זה בעיון; הסוגיה נוגעת לביטחון חברתנו ולעתיד ילדינו, ואינה מאפשרת לנו להישאר שבויים לפתרונות זמניים.

חזון

משבר מורכב

סדרה: "בין המציאות לעתיד: חזון בסוגיות החברה הערבית הפלסטינית"

מאמר זה נכתב על ידי ד"ר מוחמד טלאל בדרן – מנהל דאר אל-אפתאא' והמחקרים האסלאמיים.

כותרת המאמר: (אלימות ופשיעה: מדוע כל הפתרונות נכשלו עד כה?)

מספר המאמר בסדרה: (07)

השבח לאל לבדו, ושלום על עבדיו הנבחרים, ואחרי כן:

זו אינה תופעה חולפת

האלימות והפשיעה בחברה הערבית הפלסטינית שלנו אינן עוד אירוע חירום שניתן להכיל באמצעות מבצע ביטחוני או יוזמה עונתית. התופעה הפכה למשבר מבני הפוגע בביטחון האדם, מכה במשפחה, מאיים על הכלכלה, זורע פחד, מחליש את האמון במוסדות ומעצב מחדש את התנהגות הדורות.

והשאלה שעלינו לשאול בכנות אינה רק: מי האחראי? אלא: מדוע נכשלו ניסיונותינו החוזרים ונשנים לעצור את הדימום?

כי טיפלנו בסימפטומים והשארנו את השורשים

לעתים הצלחנו להכיל אירוע, להרגיע מריבה או לערוך סולחה, אך לא הצלחנו מספיק לבנות מערכת שתמנע את הישנות הפשיעה.

אלימות אינה רק נשק בידי עבריין; היא תוצאה של הצטברויות המתחילות מחולשת חינוך, היעדר פיקוח משפחתי, נשירה מלימודים, ריקנות, שימוש בסמים, אבטלה, הפצת נשק, תרבות נקם, ירידת כבוד החוק, חולשת הרתעה, רפיון המערכת הביטחונית, או לעיתים שיתוף פעולה מצידה.

ומכאן, שהמאבק בפשיעה מתחיל לפני שהפשע מתרחש.

המשפחה: קו ההגנה הראשון

לא ניתן להטיל את האחריות לפשיעה על המשפחה לבדה, אך גם לא ניתן לפטור אותה מתפקידה.

כאשר ילד גדל בסביבה שבה חסרים דיאלוג, פיקוח ודוגמה אישית, או רואה באלימות אמצעי לפתרון סכסוכים, בית הספר והרחוב הופכים למשפיעים יותר על עיצובו. אמר האל הכול יכול: «הו המאמינים, הצילו את נפשותיכם ואת בני ביתכם מאש» (סורת א-תח'רים: 6).

הגנת הילדים אינה רק מזון, לבוש וחינוך; זוהי בניית אישיות המכירה בערך החיים, מכבדת את האחר, שולטת בכעסה ודוחה עוול ופשיעה.

בית הספר אינו רק מקום ללימודים

בית ספר שמצליח ללמד את התלמיד מתמטיקה ושפה, אך נכשל בללמדו ניהול כעסים, פתרון סכסוכים, כבוד לשונות ונשיאת אחריות, עלול להותיר פערים מסוכנים בבניית האדם.

אנו זקוקים לחינוך המטפל בהתנהגות, בערכים, בשייכות ובאחריות, ומגלה מוקדם תלמידים בסיכון להתדרדרות, ומספק להם תמיכה פסיכולוגית, חינוכית וחברתית לפני שהסכנה הופכת לפשע.

אין פשע ללא סביבה תומכת

הפשיעה המאורגנת אינה חיה לבדה; היא זקוקה לסביבה המאפשרת לה לצמוח: נשק זמין, פחד מעדות, שתיקה חברתית, סמים, כספים בלתי חוקיים, פרצות משפטיות, ולעיתים אינטרסים המרוויחים מהמשך הכאוס.

לכן, המאבק בפשיעה אינו רק רדיפת העבריין, אלא ייבוש הסביבה המעניקה לו את היכולת להמשיך.

אחריות המדינה והחברה יחד

זה עוול להטיל את כל האחריות על חברתנו, וכמו כן זו טעות לראות את עצמנו ללא אחריות.

המדינה נדרשת לאכוף את החוק על כולם ללא אפליה, להילחם בנשק הבלתי חוקי, לחפש את מי שמדליף אותו ממחסני הנשק של הצבא והמשטרה, להגן על עדים, למנוע פשיעה מאורגנת ולהבטיח ביטחון אישי. מנגד, חברתנו נדרשת שלא להגן על העבריין חברתית, שלא להצדיק אלימות, ושלא להפוך כוח פלילי ליוקרה או למעמד.

החוק אינו יכול להצליח אם החברה חוששת מיישומו, והחברה אינה יכולה להגן על עצמה אם החוק נעדר או סלקטיבי.

סולחה: ריפוי או דחייה?

לסולחה השבטית והחברתית תפקיד חשוב במניעת התרחבות סכסוכים, אך אין היא צריכה להפוך לתחליף קבוע לצדק.

סולחה העוצרת סכסוך, שומרת על דם ומחזירה יחסים למסלולם יכולה להיות טובה, אך סולחה המעניקה לעבריין תחושה שהפשע יכול להסתיים בישיבת כבוד, עלולה להפוך מכלי לתיקון למסר עידוד בלתי מכוון לחזרה על הפשע.

אנו זקוקים למשוואה המשלבת רפורמה חברתית ושלטון חוק.

הדת שותפה במניעה, לא סיסמה בעונות

אין די לומר שהאסלאם אסר רצח ותקיפה. הנדרש הוא שהשיח הדתי יהפוך לתרבות יומיומית המפלילה עוול, שומרת על דם, מחנכת לשליטה עצמית ומונעת התפארות בכוח ובנשק.

אמר האל הכול יכול: «מי שהרג נפש שלא בנפש או ללא שחיתות בארץ, כאילו הרג את כל האנשים כולם» (סורת אל-מאא'ידה: 32).

המסגד, בית הספר, המשפחה, התקשורת והמוסדות האזרחיים כולם נדרשים להפוך את דחיית הפשיעה לתרבות חברתית ולא למבצע זמני; – ניתן לומר הרבה כאן אך אסתפק בתיאור זה-

מדוע הפתרונות נכשלים?

הם נכשלים כאשר אנו רוצים תוצאה מהירה לבעיה שנבנתה במשך שנים. והם נכשלים כאשר כל צד פועל בנפרד, וכאשר המאבק בפשיעה הופך לתגובה לאחר התרחשותה, וכאשר חסרים נתונים ומחקרים, ואין יעדים מדידים, ואין גורם המתאם את המאמצים ועוקב אחר התוצאות.

והם נכשלים גם כאשר התיק הופך לחומר למאבקים פוליטיים, או כאשר אנו משתמשים בפשיעה כדי לסגור חשבונות במקום לחפש פתרונות.

מה אנו צריכים?

אנו זקוקים לתוכנית חברתית ארוכת טווח, שתתחיל במניעה מוקדמת, חיזוק המשפחה ובית הספר, מאבק בסמים ובנשק, העצמת צעירים, והעלאת יעילות המשטרה והשופטים; אם היא רוצה בכך – והגנת עדים, פיתוח מנגנוני סולחה, מתן מרכזים מיוחדים לייעוץ ותיקון, ויצירת שיח תקשורתי שאינו מהלל פשיעה ואינו מעניק לרוצחים גבורה מזויפת.

והחשוב מכל: אנו זקוקים למדידת תוצאות. כמה פשעים נמנעו? כמה צעירים ניצלו מהתדרדרות? כמה כלי נשק הוסרו? כמה סכסוכים נעצרו לפני שהפכו לפשע? שכן ללא מספרים ומדדים, התוכניות יישארו רק כותרות יפות, המדגדגות את הרגשות.

סיכום: איננו רוצים לנהל את הדימום

הגיעה העת שנעבור מניהול פשיעה למניעת פשיעה, מתגובה לבניית מניעה, ומהטלת אחריות על צד אחד לשותפות חברתית אחראית.

איננו זקוקים לכנס חדש שיסתיים בהמלצות שיישמרו במגירות, וגם לא לקמפיין תקשורתי שיסתיים עם סיום הידיעה. אנו זקוקים לפרויקט ארוך טווח, עם אחריות ברורה, מדיד ובר-אכיפה.

שכן הפשיעה אינה מנוצחת בנאומים בלבד, ולא בנשק בלבד, ולא במשטרה בלבד, ולא בסולחה בלבד.

הצלת חברתנו מהאלימות מתחילה כאשר אנו משתכנעים שהמאבק אינו רק עם הרוצח לאחר שרצח, אלא עם כל הנסיבות שיצרו ממנו רוצח, ועם כל תרבות, שתיקה או חולשה שאפשרו לפשע להתקיים.

וכאן מתחילה אחריותנו האמיתית בעיצוב העתיד, וכבר התרעתי בשנים (2007/2012); -שלב הדוקטורט- על חומרת תופעה מסוכנת זו מאוד, ועל כן עבודת הדוקטורט שלי נשאה את הכותרת: "תופעת האלימות בקרב צעירים פלסטינים בישראל ותפקיד המוסדות הדתיים, החינוכיים והחברתיים בהתמודדות עמה" ולאחר מכן בשנת 2014 פרסמתי אותה כספר שכל עותקיו אזלו"… לכם ממני ברכה ושלום.

"הו אלוהים, שמור על חברתנו, שמור על דמנו, ותקן את מצבנו."

כותרת מאמר המחר: (הצעירים בין ייאוש, הגירה והישארות: מי יוצר תקווה?)

למאמרים נוספים: (קישור לערוץ: ועיי בלא דג'יג') https://whatsapp.com/channel/0029VbC30HGKGGGEoyAovI2P