ייצור ידע בבאר שבע? מילון שאול ומדע חסום

חוויה מורכבת נוצרת כאשר טראומה שלאחר אירוע נפגשת עם אופוריה וחוסן נפשי, תערובת של תפיסות ותגובות סותרות. האדם מתנדנד בין פחד המדיר שינה מעיניו לבין רצון לתיקון, ואף משיכה לכאב כמקור לתובנה. הגוף והנפש אינם קורסים לחלוטין, וחיים בפער הדק שבין הישרדות להתעוררות מתמדת. העבודה על מתן לגיטימציה לשפה שבורה המנסה לבטא חוויות קשות היא הצעד הראשון בריפוי; השפה במובן זה היא גשר לעיצוב מחדש של המציאות הפנימית והחברתית כאחד. אם לשבר זה יש מקבילה ברמת קבוצות ולא רק יחידים, הרי זו השוואה בין שתי שפות מאותה משפחה הנושאות שתי זהויות שונות לחלוטין, ערבית ועברית. אותיות משותפות המזכירות לנו שהפערים הם בשימוש ולא במהות. ניתן לדמות מפגש בין שני עמים במדינה אחת לנהר קדום שוצף לעיתים ושקט לעיתים קרובות, אך תמיד עובר בין גדותיו ומחבר ביניהן. מאבק בין הישרדות לשגשוג, ובעולם המוגדר על ידי סכסוכים, הצורך בחזונות בוני גשרים הופך לדחוף.

הייתי ילד כשחלמתי להיות נהג משאית כדי להמשיך את מסורת המשפחה, ואבי שהכיר כל חנות "קוקה קולה" בדרך שבין באר שבע, אל-עריש, רפיח, יפו ובני ברק, וידע את מקומה של כל תקלה במשאית וכיצד לתקן אותה בידיו. אך אמי לא הסכימה, והפנתה אותי למגמת "אל-ג'ורי" ב"אל-ראזי" רק בגלל שאל-ג'ורי היה עולמה. שם גיליתי עולם של קשרים ומסע שבו כימיה מודרנית פגשה את העתיקה, כדי ליצור גשר בין העבר, ההווה והעתיד, ומסע זהות שבו החומר הופך למטפורה למהות ומעניק לנו מבט על האפשרות לשלב בין עדינות הזיכרון לקשיחות המציאות. קשר זה בין מילה לזהות אינו עניין אינדיבידואלי, כשם שהטראומה זקוקה לשפה משלה כדי שתסופר ותירפא. גם עמים זקוקים לשפה משלהם כדי לחשוב ולייצר את הידע שלהם, וכאשר מושגים של חברה מנוסחים בלשונות אחרות, אותה שאלה חוזרת על עצמה ברמה רחבה יותר. מי שבבעלותו המילה, בבעלותו היכולת לתת שם לכאבו, לידע שלו ולעצמו. ושום מקום אינו חושף משוואה זו כמו היחסים בין יפן לקוריאה.

סמכות המילה

המשפט "יפן ייצרה ידע, וקוריאה צרכה עותק מרוקן ממנו" נכון רק בחלקו, ומפושט עד כדי טעות אם נשאר לבדו. קוריאה לא הייתה "דף חלק", ובמאה ה-15, המלך סג'ונג הקים את האקדמיה המלכותית של צ'וסון ויצר את האלפבית "האנגול", והעלה את הפרופסור ג'אנג יונג-סיל מעוני כדי שיפתח שעוני מים ודפוס מתכת נייד. כאשר יפן כפתה את הקולוניאליזם שלה על חצי האי (1905-1910), היא לא העבירה ידע אלא חילקה מחדש את הזכות לייצר אותו. היפנים היו הרופאים והמהנדסים, בעוד הקוריאנים היו כוח העבודה, עד כדי כך ששיעור יודעי קרוא וכתוב בסוף הקולוניאליזם לא עלה על 5%. ובשכבה עמוקה ופחות ברורה, כאשר היפנים בתקופת מייג'י יצרו את המילה "קאגאקו" לציון "מדע", המונח עבר מאוחר יותר לקוריאנית כ"גוואהאק", והמושג שבו הקוריאנים חושבים כיום על "מדע" הגיע אליהם דרך שער של אחרים. ומי שבבעלותו סמכות מתן השמות למושגים, בבעלותו, ולו חלקית, סמכות החשיבה עליהם. גם השפה הערבית לא נפטרה מחוק זה: "פילוסופיה" עברה ערביזציה מיוונית ללא תרגום, ו"כימיה" מ"כימיה" היוונית-מצרית. השאלה הלשונית אינה פגם קוריאני מיוחד, אלא תנאי שרוב השפות חוו ממקור המודרניות שלהן. לאחר הסכם הנורמליזציה ב-1965, קוריאה נכנסה לעידן "החניכות התעשייתית" ברישוי וייבוא במקום חדשנות, על פי אסטרטגיית "העוקב המהיר" הכוללת מעקב אחר מי שממציא ראשון ושיפור המצאתו במהירות רבה יותר. אפילו סמסונג עצמה, סמל התעשייה הקוריאנית העולמית, כשביקשה להתעלות על מודל זה, לא פנתה ליפן, אלא הלכה לאקדמיה הרוסית למדעים, תוך ניצול מתודולוגיה סובייטית לפתרון בעיות חדשניות בעלות נמוכה יחסית.

התוצאה: 27-0

קוריאה היא המשקיעה החמישית בגודלה בעולם במחקר ופיתוח, והשנייה בעולם בשיעור ההוצאה על מחקר מדעי מהתוצר המקומי הגולמי, אחרי ישראל בלבד. אך היעדרותה המוחלטת מפרסי נובל המדעיים, לעומת מאזן יפני המתקרב לשלושים פרסים, נותרה פער שחוקרים קוריאנים עצמם מסבירים בחדשנות השקעתם הרצינית במדעי היסוד ולא בחוסר יכולות. העוקב המהיר עשוי להצליח מסחרית, אך מדע בסיסי אינו נבנה על שיפור מוצר קיים, אלא על שאלות שאף אחד לא שאל קודם לכן, וזוהי תקרת זכוכית שתקציב לבדו אינו מספיק כדי לעבור אותה, אלא צבירה מוסדית הנמשכת דורות. והאירוניה היא שהמירוץ ההיסטורי בין "מייצר הידע" ל"צרכן הידע" מתנגש היום באויב משותף שאין לו קשר למי שקדם למי, המיוצג על ידי ההזדקנות המאיימת על יפן בפצצת זמן בבסיס חוקריה ומאיימת על קוריאה הצעירה יותר בגורל קיצוני ומהיר בהרבה, שכן שיעור הפריון בה ירד ל-0.7 לידות לאישה, הנמוך ביותר בעולם. כמו כן, הסיפור אינו מוגבל לקו המנחה של תלות לעצמאות, אלא הוא שכבות חופפות של מורשת, הפקעה ותלות לשונית, שהאחרונה שבהן מתנגשת בפער שטרם נסגר. והשאלה הראויה להישאלה מחדש היא, האם חברה המזדקנת במהירות, יהיה אשר יהיה צבירתה, תמשיך לייצר ידע רדיקלי חדש? וזה בדיוק אינו רחוק משאלת הידע בקרב הקהילות הערביות בארץ, אלא מראה לה וליבת הסיפור.

מודל ערבי.. סוף סוף?

המודל הקוגניטיבי אינו מוגבל למדעים מדויקים, אלא מתרחב למדעי הרוח והחברה. בדרך כלל, מדענים פועלים בתוך מודל יציב ופותרים את "חידותיו" היומיומיות עד שמצטברות תופעות שאינן ניתנות להסבר, ואז הם עוברים למודל חדש, כפי שקרה מניוטון לאיינשטיין. הקהילות הערביות, המהוות 21.1% מהאוכלוסייה, זקוקות להצגת מודל משלהן מסיבה המתחילה במספר בולט: על פי הדו"חות האחרונים של המועצה להשכלה גבוהה, מספר הסטודנטים הערבים במוסדות להשכלה גבוהה הגיע ל-63,140 סטודנטים וסטודנטיות, כלומר 19% מהסך הכללי, לאחר שהיו רק 10% בשנת 2010. זוהי עלייה אמיתית בכל קנה מידה, אך היא חסרה מודל שיכוון את מחקרי התואר השני והשלישי לשרת את צרכי החברה הערבית עצמה, במקום התמזגותם המלאה במודלים כלליים שאינם מציבים את ייחודה בסדר העדיפויות. צורך זה נראה ברור יותר עם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, החושפים פער חד בשיעורי התעסוקה, שכן רק 33.7% מהנשים הערביות משתתפות בשוק העבודה, לעומת 65.8% מהנשים היהודיות. מודל כלכלי-חברתי בידי חוקרים ערבים יוכל להבין את המכשולים המבניים מאחורי נתון זה, המתבטאים בהיעדר אזורי תעשייה ביישובים הערביים ובמחסור בתחבורה, ולהציע פתרונות הנובעים מתוך המציאות ולא מחוצה לה. אותו הדבר חוזר על עצמו באבחון משברים חברתיים, שכן המוסדות הרשמיים נוטים לפרש אלימות ופשיעה בחברה הערבית מנקודת מבט ביטחונית סטריאוטיפית, בעוד שמודל מתוך החברה עצמה מקשר מחדש את הגורמים הללו לשוליים כלכליים ולצפיפות מרחבית, ומייצר ידע המסוגל באמת לפתור ולא רק לתאר תיאור החוזר על עצמו מדי שנה.

נתוני בנק ישראל מראים כי כ-10% מהסטודנטים הערבים פונים להוראה בשל מגבלת אפשרויות אחרות העומדות בפניהם, ולא רק מתוך תשוקה. מודל מדעי שיאיר את הסקטורים המבטיחים יוכל לכוון אנרגיה זו ש…