חוויית א-רוחה וגלות באר שבע: אוהל רהט ומבחן המשא ומתן

כתיבה וצילום: כאיד תאופיק אבו אל-טייף – אתר "דרום"

אוהל השלום האזרחי וההגנה על זכות הקרקע והדיור ברהט סיכם את שבוע פעילותו בהרצאה של ד"ר ג'מאל זחאלקה, יו"ר ועדת המעקב העליונה לציבור הערבי בישראל, שניסה למסגר את אופי היחסים בין הציבור הערבי למוסדות המדינה הרשמיים. זחאלקה יצא מנקודת הנחה שהציבור הזה אינו שואף לעימות לשם העימות, אלא מהמר על עבודה מאורגנת ומשא ומתן רציני כאמצעי להשגת זכויות. הוא הזכיר את ניסיונה של ועדת משא ומתן שכללה מומחים מתחומים שונים, שישבה לשולחן הדיונים עם המוסדות הרשמיים והצליחה להשיג תוצאות שעלו על הציפיות. גישה זו, על אף תקפותה, דורשת קריאה החורגת מחגיגת התוצאות אל בחינת התנאים שאפשרו תוצאות אלו ואת העלות שליוותה אותן, ואת ההבדל המהותי בין משא ומתן ככלי המופעל מעמדת כוח קולקטיבי, לבין משא ומתן המוצג ככיסוי להענקת לגיטימציה להחלטות שכבר התקבלו מראש. מנקודה זו, החלטת ועדת המעקב לדחות את התוכנית שהציג השר עמיחי שיקלי (44) לתושבי ד'ירת באר שבע לא הייתה דחייה של הדיאלוג כשלעצמו, אלא דחייה של נוסח דיאלוג שתוכנן לייצר תוצאה מוגדרת מראש, באמצעות תוכנית שנכפתה באופן חד-צדדי ללא שיתוף פעיל של בעלי הקרקע בניסוחה. ההבדל המכריע טמון בין תוכנית הנבנית על שותפות ומשא ומתן שוויוני, לבין תוכנית המוכתבת לתושבים ואז מתבקשים מהם לנהל משא ומתן על פרטיה. הראשונה משקפת משא ומתן אמיתי, ואילו השנייה אינה אלא מנגנון להענקת לגיטימציה להחלטה מוכנה, וקשה לקבל זאת מכל חברה השואפת לשמור על זכויותיה וכבודה הקולקטיבי.

מודל שונה: כדי להבין את חוויית א-רוחה, יש לחזור לתחילתה. ב-18 במאי 1998 הוציא הרמטכ"ל צו צבאי לסגירת שטחים נרחבים מאדמות א-רוחה, הממוקמות מצפון לכפרי ואדי עארה, בתחום נפת אום אל-פחם, לקראת הפיכתם לשטח אימונים צבאי, במקביל לתוכנית שמטרתה הייתה להפקיע אלפי דונמים להקמת יישוב יהודי. החלטה זו, בנוסחה הביטחוני, חשפה דפוס חוזר בניהול הסכסוך על הקרקע, המתבטא בניצול השיח הביטחוני ככיסוי למסלול תכנוני ודמוגרפי, ובכך מעבירה את הדיון ממעגל זכויות הקניין והתכנון למעגל הצרכים הביטחוניים, מעגל שקשה לערער עליו במרחב הציבורי. מודל זה חזר מאוחר יותר בתיקים רבים, כולל סוגיות הכפרים הבדואיים הבלתי מוכרים בנגב. ב-27 בספטמבר 1998 התקיימו הפגנות נרחבות בהשתתפות בעלי הקרקעות ותושבי אום אל-פחם וואדי עארה, והוקמה הוועדה העממית להגנה על אדמות א-רוחה, שנשאה דרישות ברורות שכללו ביטול מלא של הצווים הצבאיים, וצירוף האדמות המאוימות בהפקעה לתחומי השיפוט של היישובים הערביים. לא ניתן להסביר את הצלחת ניסיון זה בגורם אחד, אלא במפגש של שלושה מרכיבים ברגע אחד: תנועה עממית רחבה שחרגה מגבולות הכפר הבודד, מסלול משפטי מאורגן שהתבסס על פרצות בניסוח הצווים הצבאיים, והקשר פוליטי שהפך את הממשלה דאז לפחות מוכנה לשאת בעלות של עימות פתוח עם החברה הערבית.

גבולות ברורים: מסלול זה הוביל לחתימת הסכם רשמי בין משרד הביטחון הישראלי לוועדה העממית בוואדי עארה, שעל פיו בוטלו הצווים הצבאיים, וכ-20 אלף דונם מתוך כ-28 אלף שאוימו בהפקעה צורפו לתחומי השיפוט של היישובים הערביים. התנועה לא עצרה בתחנה זו. בפעילויות יום האדמה בשנת 2018 קראה ועדת המעקב ל"צעדת א-רוחה" במחאה על פרויקט הנחת קו חשמל במתח גבוה מעל כ-8000 דונם מהאדמות שהושבו במאבק העממי. המסלול המשפטי והציבורי נמשך 7 שנים, והסתיים בשינוי כ-80% מתוואי הקו, מה ששיקף את יכולתה של הפעולה העממית המאורגנת להשיג תוצאות מצטברות, גם אם נותרו בגבולות מאזן הכוחות הקיים.

אוהל רהט ומבחן היישום: אוהל השלום האזרחי וההגנה על זכות הקרקע והדיור ברהט בא כדי להדגיש שסוגיות הקרקע, התכנון, הדיור והשלום האזרחי אינן תיקים מקומיים מבודדים, אלא סוגיות מאחדות המשתרעות ממדבר הנגב ועד המשולש, הגליל וערי החוף. פעילויות האוהל עסקו בסוגיות תכנון, סבלם של הכפרים הבלתי מוכרים, ותפקיד מוסדות החברה האזרחית בהגנה על זכויות. באמסיס הסיום השתתפו, לצד ד"ר ג'מאל זחאלקה, חבר הכנסת ד"ר מנסור עבאס, ומשלחת מהוועדה העממית בעיר לוד בראשות עו"ד ח'אלד אל-זברקה. ברוב ההתערבויות עלתה בעיה החוזרת על עצמה ברוב התחנות, והיא הפער בין השיח המאחד המקשר את סוגיות הדרום, הגליל והמשולש במסגרת אחת, לבין מציאות העבודה בשטח שלעיתים קרובות נשארת מפוזרת על פני תנועה מקומית מפורדת, השונה בתזמונה, כליה ובריתותיה. זה מצביע על כך שאחדות השיח, על חשיבותה, אינה מספיקה לייצר פעולה קולקטיבית בת קיימא, אלא אם כן היא מתורגמת למסגרות תיאום קבועות בעלות יכולת תכנון, החלפת ידע ואיחוד סדרי עדיפויות.

המשא ומתן ככלי ולא כמטרה: חוויית א-רוחה, המשתרעת מ-1998 ועד לדיונים שאירח אוהל רהט 2026, מציעה שיעור החורג מגבולות האירוע עצמו. הציבור הערבי הוכיח במשך עשורים שאינו נוקט עמדה עוינת מראש כלפי מוסדות המדינה, כמו גם לא סגר מעולם את דלת המשא ומתן, כאשר התקיימו תנאי מינימום של שוויון. אולם, חוויה זו מדגישה גם כי המשא ומתן אינו מקבל את ערכו מעצם קיומו, אלא מתנאיו וממאזן הכוחות השולט בו. משא ומתן המבוסס על שותפות אמיתית בקבלת החלטות שונה מהותית ממשא ומתן פורמלי שמטרתו להעביר החלטות שהתקבלו מראש, ואז להעניק להן לגיטימציה בדיעבד תחת הכותרת "דיאלוג". בכך מקבלת דחיית ועדת המעקב את התוכנית שהוצגה בתחום באר שבע את משמעותה הפוליטית, כדחייה של נוסח משא ומתן שאין בו מרכיבי שותפות אמיתית ולא דחייה של עקרון הדיאלוג עצמו. בסופו של דבר, ההגנה על הקרקע והדיור, לצד ביסוס השלום האזרחי, נשארת באחריות קולקטיבית המשותפת לוועדות העממיות, למוסדות החברה האזרחית ולגופים ויוזמות מקומיות. תפקיד זה אינו מושלם במאמץ של צד אחד בלבד. ואם הוועדה העממית ברהט הדגישה שהאוהל אינו סוף הדרך, הרי שהאתגר האמיתי מתחיל לאחר הורדת המסך על הפעילויות, באמצעות סקירה של הניסיון המצטבר והסקת לקחיו ובניית תוכניות עבודה ברורות ברמה המקומית והארצית, באופן שיאפשר מעבר משיח לפעולה, ומתגובות לפעולות יזומות ומאורגנות המסוגלות להשפיע על המציאות.