מחלוקת וניהול גיוון: כיצד בונים ולא הורסים?

השבח לאללה ודי בכך, ושלום על עבדיו אשר בחר. ואחרי כן:

מאמר זה, העוסק ב"אתיקת המחלוקת" וב"הלכות הרפורמה והשינוי" (מאמר מס' 9 בסדרה), נכתב על ידי ד"ר מוחמד טלאל בדרן, מנהל דאר אל-אפתא והמחקר האסלאמי.

מבוא

קיומה של מחלוקת בחברות אינו סימן לחולשה, אלא הוא דרך מאורחות אללה בבריאתו, כפי שנאמר: ﴿וְלוּ רָצָה רִבּוֹנְךָ, הָיָה עוֹשֶׂה אֶת הָאֲנָשִׁים אֻמָּה אַחַת, וְהֵם לֹא יֶחְדְּלוּ מִלְּהִתְחַלֵּק﴾ (הוד: 118). אך הבעיה אינה טמונה בקיומה של המחלוקת, אלא באופן ניהולה; כמה אומות נחלקו והשלימו זו את זו, וכמה קבוצות נחלקו והתקוטטו, נחלשו ואז התפצלו.

אחד הביטויים המסוכנים ביותר למשבר שלנו היום הוא שאנשים רבים אינם מבחינים בין מחלוקת לאיבה, ובין גיוון לפילוג. אם אחיו חולק עליו בדעתו, בהתאמצותו או בדרכו, המחלוקת הופכת לעוינות, והשוני לנתק, כאילו הסכמה מלאה היא תנאי לאחווה, וזה מנוגד להדרכת הקוראן והסונה.

מחלוקת היא סונה… ומריבה היא חטא

האסלאם לא בא לבטל את שוני הדעות וההבנות, אלא בא להציב לו גבולות המונעים את הפיכתו למאבק. לכן אמר הקב"ה: ﴿וְאַל תִּתְוַכְּחוּ, כִּי אָז תִּכְשְׁלוּ וְתֵלֵךְ רוּחֲכֶם﴾ (אל-אנפאל: 46). הפסוק לא אסר את המחלוקת, אלא אסר את המריבה המביאה לכישלון, ומפוגגת את הכוח והיוקרה.

לכן מצאנו את הצחאבה (חברי הנביא), שאלוהים ירצה מהם, חלוקים בעניינים רבים, אך הם לא הפכו את מחלוקתם לסיבה להכפשה, לבגידה או להפלת מעמדו של איש מהם, אלא האחווה נותרה קודמת לדעות, ואחדות השורה קודמת לניצחון עצמי.

בין קבועים למשתנים

ומתורת הרפורמה היא להבחין בין מה שאסור לחלוק עליו, שהם יסודות הדת ועקרונותיה המוחלטים, לבין ענייני ההלכה הפרשניים שאלוהים הרחיב בהם את הדרך לאומה. אין זו חכמה להפוך עניינים משניים לקרבות המכלים אנרגיות, בעוד האתגרים הגדולים מתקדמים ללא התמודדות.

האימאם א-שאפעי, שאלוהים ירחם עליו, אמר: "דעתי נכונה אך ייתכן שהיא שגויה, ודעת האחר שגויה אך ייתכן שהיא נכונה." זוהי אמרה המגלמת את נימוס המלומד, פותחת את דלת הדיאלוג וסוגרת את דלת הקנאות.

ניהול גיוון הוא כוח ולא חולשה

אומות מצליחות אינן מדירות בעלי דעות שונות, אלא משקיעות את גיוונם בקבלת החלטות. כך גם החברה המוסלמית; גיוון הניסיון, ריבוי ההתמחויות ושוני נקודות המבט במסגרת ההלכה האסלאמית, מעשירים את העבודה ולא מחלישים אותה.

אך כאשר הזירה הופכת לסיווג אנשים, ביטול המתנגדים וחיפוש אחר טעויות, האנרגיות מתבזבזות במאבקים פנימיים, בעוד בעיות החברה נותרות ללא פתרונות.

אתיקת המחלוקת

כדי שהמחלוקת תהיה סיבה לבנייה ולא להרס, יש צורך בשורה של עקרונות אתיים, ובהם: כנות הכוונה לאללה, הנחה טובה כלפי המתנגד, צדק בשיפוטו, הקשבה לפני תגובה, כבוד לאנשי ידע, חזרה לראיות, הכרה בטעות כשהיא מתגלה, ואי-הפיכת מחלוקת מדעית לעוינות אישית.

הנביא, עליו השלום, אמר: «אני ערב לבית בפאתי גן העדן למי שזונח ויכוח, גם אם הוא צודק» (מסופר על ידי אבו דאוד). ויכוח עקר אינו מניב ידע ואינו בונה חברה, אלא רק מגביר את קשיחות הלבבות והריחוק ביניהם.

הרפורמה מתחילה באיחוד המילה

אומתנו היום זקוקה יותר מכל לתרבות המאחדת ולא מפרידה, בונה ולא הורסת, ומחפשת את המשותף לפני המחלוקות. הכוונה אינה לבטל את הדעה האחרת, אלא לנהל אותה בחוכמה ובכבוד, כדי שהמטרה הגדולה ביותר תישאר נוכחת: שירות הדת, תיקון החברה והשגת טובת האנשים.

לא כל מחלוקת שווה שנאבד בגללה אח, או שנקרע שורה, או שנשבש פרויקט מועיל. ומתורת סדר העדיפויות היא להקדים את אחדות המילה, ושיתוף הפעולה על צדקה ויראת שמיים, על פני ניצחון הדעה האישית.

הקוראן לימד אותנו שהמאמינים הם אחים, ואמר הקב"ה: ﴿הֵן הַמַּאֲמִינִים אחים הֵם, לָכֵן הַשְׁלִימוּ בֵּין אֲחֵיכֶם﴾ (אל-חוג'וראת: 10), והוא הפך את הפיוס בין אנשים לאחת מהמעשים הטובים ביותר, מכיוון שחברות אינן מתרוממות בריבוי המתווכחים, אלא בריבוי המתקנים.

סיכום:

הרפורמה האמיתית אינה אומרת שכולם יחשבו באותה דרך, אלא שיחלקו בנימוס, ינהלו דיאלוג בכבוד, ישתפו פעולה במה שהסכימו עליו, ויסלחו זה לזה במה שמותר בו פרשנות; כך נבנות אומות, חברות מתגבשות, ופרויקטים של רפורמה מצליחים… לכם ממני ברכה ושלום.

"אללהם, אחד את לבבותינו, תקן את יחסינו, הדרכנו לדרכי השלום, והפוך את מחלוקותינו לרחמים ובנייה, ואל תהפוך אותן לסיבה לפילוג ולסכסוך."