מקאמות הנגב: קברי "אל-עסמאן" בעסלוג' – בין מורשת עממית לוויכוח דתי

בליבו של מדבר הנגב, ובאופן ספציפי באזור עסלוג', ניצבים ציוני דרך אילמים המספרים סיפורים של דורות עברו, ומגלמים את הקשר המורכב בין האדם הבדואי לסביבתו הקשוחה, ובין האינסטינקט הרוחני שלו לאמונותיו העוברות בירושה. עדשת "סוכנות חדשות הדרום" התעכבה מול אחד מציוני דרך בולטים אלה; "קברי אל-עסמאן", כדי לתעד מראה שמעבר להיותו מבנה אבן גרידא, הוא מסמך היסטורי, חברתי ודתי חי.

המראה מציג קבר פשוט שנבנה בצורת מדרגות מדורגות, צבוע בלבן בוהק (סיד או גיר), ומעליו קורות עץ שעליהן קשורות בדים ודגלים לבנים המתנופפים ברוחות המדבר. סגנון אדריכלי זה, המכונה "מקאמה", מעולם לא היה רק סימן גאוגרפי למטיילים במדבר, אלא מקלט רוחני ומוקד עלייה לרגל חברתי שלבבות נכספו אליו.

שורשי האמונה: החיפוש אחר מקלט בדמותו של ה"וואלי"

בסביבה מדברית המאופיינת במחסור במשאבים ובקשיחות הטבע, האדם הבדואי חיפש תמיד כוחות על-טבעיים מיטיבים שיסייעו לו ויעניקו לו תקווה. מכאן, השתרש בתודעה העממית המושג "אולייאא' אללה א-צאלחון" (קדושי האל הצדיקים). ה"וואלי" (קדוש) במנהג העממי הוא אדם שנודע בחייו בפרישות, יראת שמיים, ריבוי פולחן, ואולי יוחסו לו "כראמאת" (ניסים) על-טבעיים. לאחר מותו, קברו הופך למקום עלייה לרגל שבו תלויות תקוות.

מקאמות כמו "קברי אל-עסמאן" מילאו תפקידים חיוניים בחיי החברה של שבטי הנגב. הדבר לא הצטמצם רק לבקשת ברכה ותפילה לריפוי, פרנסה או צאצאים, אלא התרחב להיות בית דין שבטי שקט. במקרים של סכסוך וחוסר ראיות, היו היריבים פונים לקבר ה"וואלי" כדי להישבע שבועה. ההוד והפחד מ"סימן ה"וואלי"" (כלומר, כעסו ועונשו הנסתר) הספיקו כדי להרתיע את השקרן ולחשוף את האמת, מה שהעניק למקאמות אלה תפקיד בשמירה על השלום האזרחי והחברתי. באשר לבדים והדגלים הקשורים המופיעים בתמונה, הם מייצגים "נדרים"; המבקר קושר פיסת בד כפיקדון או הבטחה שיקיים אם תתגשם משאלתו, או כסימן להותיר חותם רוחני בנוכחות ה"וואלי".

הפער בין המסורות העממיות לפרספקטיבה הדתית

אף על פי שאמונת הצדיקים נשענת על שורשים דתיים אסלאמיים המרוממים את מעמדם של "אולייאא' אללה" (קדושי האל) שאין עליהם פחד ואינם מתעצבים, המנהגים שליוו אהבה זו עם הזמן יצרו פער רחב בין "הדתיות העממית הספונטנית" לבין "המסר הדתי הטהור" כפי שהוא נתפס על ידי בתי הספר ההלכתיים השונים. הכבוד לצדיקים הפך לעיתים קרובות למנהגים שחלק רואים בהם סטייה מהייחוד הטהור (תווחיד), כגון בנייה על קברים, סיודם, והאמונה שהמת יכול להזיק או להועיל.

כאשר אנו שופכים אור על פער זה דרך נקודת המבט של האסכולות האסלאמיות השונות, אנו מוצאים שוני ברור בתיאוריות ובפרשנות של מנהגים אלה:

ראשית: האסכולה הסופית והדתיות העממית

תיאוריה זו היא החממה הבסיסית והקרובה ביותר להסבר מה שאנו רואים בתמונה. במחשבה הסופית העממית, ה"אולייאא'" נתפסים כשערי רחמים ומתווכים להתקרבות לאללה. בניית מקאמות, ביקור בהן, עלייה לרגל אליהן, הגשת נדרים, וקבלת ברכה משרידיהן כגון קשירת בדים, נחשבים למנהגים מקובלים ואף רצויים. תומכי גישה זו מאמינים שה"וואלי" חי בברזך שלו (מצב ביניים), וכי כראמאתיו נמשכות לאחר מותו כפי שהיו בחייו.

שנית: האסכולה הסלפית הטקסטואלית

גישה זו עומדת בניגוד מוחלט למראה המשתקף בתמונה. האסכולה הסלפית (וההתפשטות שלה מהאסכולה החנבלית הנוקשה) רואה בבניית קברים, סיודם, תפילה לידם, וקשירת בדים לבקשת ברכה, כמעשים אסורים המסווגים כ"חידושים אסורים" (בידעה). יש אף הרואים בבקשת צרכים מבעלי הקברים שיתוף (שרכ) הסותר את עקרון הייחוד (תווחיד) שהביא האסלאם. על פי תיאוריה זו, יש ליישר קברים אלה עם הקרקע ולהסתפק בביקור בקברים סוניים פשוטים כדי להתפלל למת ולזכור את העולם הבא בלבד, ללא כל טקסים נוספים.

שלישית: אסכולת הרוב (האשעריה והמאתורידיה)

רוב חכמי ההלכה מהאסכולות הסוניות האחרות נוקטים עמדת ביניים הנוטה לטיהור. הם מכירים במעמד ה"אולייאא'" ומאשרים את כראמאתיהם, וממליצים לבקר בקברי הצדיקים לשם התבוננות ותפילה עבורם. אך יחד עם זאת, הם שוללים בחריפות את החריגות העממיות שליוו ביקורים אלה; הם דוחים הגזמה, ואוסרים הקפת קברים, נדרים להם, או אמונה ביכולת המת להועיל או להזיק. עבורם, מה שאנו רואים בקשירת בדים וסיוד מוגזם הוא מ"בורות ההמונים" שיש לתקן באמצעות חינוך והכוונה, ולא באמצעות הריסה וכפירה.

לסיכום, תמונת מקאמת "אל-עסמאן" בעסלוג' אינה רק תיעוד של אבנים ובדים בלויים, אלא קריאה ויזואלית של היסטוריה ארוכה של "אסלאם בדואי עממי" ששילב רגש דתי אינסטינקטיבי, צורך חברתי דחוף, ומסורות סופיות עתיקות.

כיום, לאור ההתפתחות החברתית, התפשטות החינוך השיטתי, והופעת תנועות דתיות רפורמיסטיות וסלפיות בנגב ובאזור כולו, תופעות אלה החלו לדעוך. הדורות הצעירים רואים כעת מקאמות אלה או כשרידים פולקלוריסטיים והיסטוריים המספרים את סיפור האבות, או כמנהגים מיושנים שתוקנו על פי הפרספקטיבה הדתית האקדמית. עם זאת, קברים לבנים מפוזרים אלה במדבר הנגב נשארים עדים אילמים לתקופה שבה האדם חיפש להתקרב לאללה בתוך קשיחות החולות, ובנה מאבנים לבנות גשר של תקווה וכיסופים.