הפוליטיקה אינה "אופציה" לאיש הרוח – היא זהותו
איש הרוח אינו יכול להרשות לעצמו להתנתק מהפוליטיקה, שהיא ארוגה במרקם חיי היומיום. כותב המבקש לברוח ממנה, למעשה מתנתק מדופק הציבור וממציאות חייו, ומתעלם מהמערכת המעצבת את קיומו.
אנו שומעים לעיתים קרובות את הביטוי המנסה "לסווג" את הכותב או איש הרוח במגדל שן, הרחק מהמולת הרחוב ומדאגות הפוליטיקה. אך האמת, כפי שאנו חווים אותה בפרטי יומנו, היא שהפוליטיקה אינה מותרות אינטלקטואליות או נושא לדיון אליטיסטי בלבד; היא "המרקם" שממנו נארגים חיינו היומיומיים.
אני מאמין שכותב שמחליט "להתבודד" מענייני הפוליטיקה – במובנה הרחב כדאגה ציבורית ותנועה חברתית – למעשה מקיים סוג של "בריחה" מהמציאות, או מכריז מרצונו על ניתוק מדופק העם. כיצד יכול כותב לכתוב על האדם כשהוא מתעלם מהמערכת השלטונית המנהלת את חייו של אותו אדם?
הבה נתבונן בדמות כמו אחמד בהאא אל-דין, אחד מגדולי הכותבים בתולדות העיתונות המצרית והערבית. בהאא לא היה רק כותב מאמרים, אלא "מצפן" רעיוני ופוליטי. הוא לא הסתגר רק בתחומי הספרות, אלא עסק בסוגיות הפוליטיות המורכבות ביותר, וקולו ייצג מצפון לאומי. הוא הבין שעיתונאי ואיש רוח הוא "מראה" של החברה; אם מראה זו נשברת או מוסתרת מהמציאות הפוליטית, היא מאבדת את תפקידה הבסיסי.
ניסיונו של אחמד בהאא אל-דין לימד אותנו שכותב אמיתי הוא מי שיש לו את האומץ להתמודד עם סוגיות, לא מתוך הטיה עיוורת, אלא מתוך אחריות ל"אמת" ולציבור הקוראים לו.
אנו כעיתונאים, אנשי רוח ובעלי דעה, איננו יכולים להרשות לעצמנו את מותרות השתיקה. מי שכותב חייב להיות נוכח בלב המאבק הפוליטי והתרבותי, מגן על התודעה, ומתמודד עם האתגרים, שכן הפוליטיקה במהותה היא "ניהול חיינו".
האם באמת ניתן לכנות "כותב" את מי שבחר לעצום את עיניו מול מציאות ארצו?